פרק 16: השיר האחרון

תקציר הפרק הקודם: שלומית מחתימה את קולה על שיר שאותו צוהר ישמע.

רונה הניחה את החבילה העבה על השולחן וגיא ואני התנפלנו עליה. "תן לי", אבל גיא כבר ביתר אותה בנהמות חייתיות.

על השולחן התפזרו קופסאות מוזיקה. לקחתי שתיים מהן וקירבתי אל אפי בלי לראות מה רשום על העטיפה.

"זה לא ספרים", אמר גיא. "אין כאן ריח של דפוס. אולי תניחי אותם על השולחן כדי שנוכל לראות מה קיבלנו"?

"בסדר. אבל זה שלי! זה שלי"!

"טוב, טוב".

ופתאום ראיתי שאני מניחה את הדיסק החדש של "יואב? לא ידעתי".

"גם אני לא. אפילו אני לא! כמו תמיד הוא מסתודד עם השירים שלו".

"וחברת התקליטים שלו משתפת פעולה ולא מסגירה אותו".

"כן. אז שנשמע את השירים לפי הסדר או שנעבור ישר לשיר האחרון"?

השיר האחרון באלבום של יואב גבע. בן 38. חמש עשרה שנה בתודעה התקשורתית. זה האלבום השביעי שלו. והשיר האחרון, בכל אלבום, תמיד אותו שיר.

אותו שיר – אבל לא אותו ביצוע. התפתחות, ולפעמים נסיגה.

"כן. נעבור ישר לשיר האחרון, ואחר כך נשמע את השירים לפי הסדר. אני מקווה שהוא לא יכעס עלינו".

"למה שיכעס"?

"כי ברור לי שזה לא גימיק. שהוא באמת התכוון שנעבור את כל הדרך עד לשיר האחרון ושנשמע אותו רק בסוף המסע".

"קדימה".

יואב גבע טייל בחדר שלנו. תחילה ניגש לגיא. ראיתי איך הוא צובט אותו, וגיא מסמיק. ואז הוא ניגש אלי. לא, אין צורך שתיגע. אבל הוא נגע. רעדתי. בקולו הייתה דחיסות של בגדי חורף כבדים, לא מאווררים, שמורידים אותם מלמעלה, אחרי שהקיץ נגמר.

באלבום הקודם השיר הזה עוד היה של קיץ. קליל, נטול מחויבות, אבל זיעה נתפסה בו מול דיאודורנט מוגבל מראש.

ובאלבום שלפניו?

"כן, אני יודע מה עובר לך בראש, שלומית. לא, אין לנו כאן את הדיסקים הקודמים. כן, אנחנו הולכים עכשיו לבית שלי לשמוע את השיר הזה בצורה מסודרת. לא, אין צורך שנחזור לכאן אחר כך".

אני מחייכת כשגיא מסובב את המפתח במנעול והוא מתייחס  לחיוכי כאילו שאמרתי משהו. "מה"?

"רק חייכתי".

"אני יודע. למה"?

הסלון שלו ענק. זאת הפעם הראשונה שאני נמצאת בדירה שלו. בגלל זה חייכתי לעצמי בפליאה. אפילו גיא "שלי" כבר מכיר את הדירה הזאת. האם הוא נמצא כאן במקרה עכשיו?

"לא תעשה לי סיור בדירה שלך"?

"את בטח רוצה לראות את חדר השינה שלי. את מתה לזה, אני יודע. אני מכיר אותך".

"לא. דווקא חדר העבודה שלך הרבה יותר מעניין אותי".

"הוא דווקא לא מעניין. סתם חדר עבודה סטנדרטי".

באמת חדר עבודה סטנדרטי – דלת, חלון, קירות צחיחים, שולחן משתפך מגירות ועליו מחשב, מדף ספרים עם מילונים בעברית ובאנגלית, ובלי תנ"ך, וכיסא שעליו מונחת חולצה שלי הפוכה.

"מה עושה כאן חולצה שלי"?

"אה, זאת חולצה שלך"? צוחק גיא.

"אז מה חשבת"?

"שזה של גיא".

"איזה חצוף!  יש כאן עוד דברים שלו"?

"תירגעי. יש כאן את הריח שלו" – הוא שאף אליו את החולצה.

"זה הריח שלי".

"מה פתאום. הנה. תריחי".

"לא. די. טוב. בוא נשמע כבר את הדיסקים".

"איזה דיסקים בדיוק"?

"של יואב. זוכר"?

"אה, כן" – היופי שבפניו נדד אל זרועותיו, שגירשו את האוויר הסמוך אליו.

"מה קרה"?

"כלום".

"הוא לא מתקשר אליך? זה העניין? אני יכולה לבדוק את זה. בשמחה. אני רק צריכה להתקשר אלי הביתה ולמצוא תירוץ טוב. לא בעיה למצוא כזה".

"אל תתערבי".

"מה"?

"בבקשה".

"טוב. מה עושים עכשיו"?

"הולכים לסלון".

מצד אחד ספרים ומצד שני דיסקים. על מה להסתכל קודם?

"שבי".

"דמיינתי את הבית שלך אחרת".

"איך אחרת"?

"יותר מעוצב. אתה מתלבש אופנתי, אז חשבתי שגם הריהוט שלך יהיה אופנתי".

"ממתי את מבינה באופנה"?

"אני לא מבינה באופנה, אבל רואים שאין כאן רצף. אין מכנה משותף בין הרהיטים".

"מה זאת אומרת אין מכנה משותף? הם הרהיטים שלי ואני אוהב אותם. כל אחד מהם מזכיר לי משהו אחר או מישהו אחר".

"פשוט דמיינתי גוף כמו שלך נח על מצע הרבה יותר מכובד".

"מה זאת הבורגנות הזאת, שלומית? ממתי כסף חשוב לך"?

"מה הקשר לכסף"?

"כי אני יודע שאת תוהה אם זה מה שהצלחתי לצבור בכל שנות התהילה שלי ככוכב בעיתונות הישראלית. אז כן, זה המצב, וכדאי שתדעי אותו כבר עכשיו: מעיתונות לא מתעשרים. וחוץ מזה, את מה שהיה השקעתי בספרים ובדיסקים".

"חשבתי שמבקרי מוזיקה מקבלים דיסקים בחינם".

"אני לא מבקר מוזיקה, אני עיתונאי מוזיקה, וחוץ מזה, אם הייתי מסתפק בדיסקים שאני אכן מקבל בחינם, הם לא היו תופסים מקום של יותר ממדף אחד או שניים. את כל השאר קניתי מכספי".

"מרשים".

"מה קרה"?

"כלום, אנחנו שוב פעם מתפזרים" – אמרתי לו תוך כדי מחשבות על גיא השני. למה הוא לא מתקשר אל גיא הראשון? ככה לא מתנהגים.

"צודקת. חכי רגע".

הוא חזר עם שני בקבוקים. את הגדול עם המיץ הוא נתן לי ואת הקטן עם הבירה העניק לעצמו".

"למה לא להיפך"?

"מה"?

"למה אתה מניח מראש שאני לא רוצה בירה"?

"את רוצה? זה כשר בכלל"?

"בטח שזה כשר".

"ממתי את אוהבת בירה? את אוהבת בירה"?

"כן, אבל לא בירה לבנה. בירה שחורה אני אוהבת".

"אה, אבל בירה שחורה היא בכלל לא בירה. זה מאלט".

"יש לך"?

"לא. מצטער. בפעם הבאה שתבואי כבר יהיה בשבילך. אגב, את יכולה לשתות ישר מהבקבוק. כמוני. מה קרה? מה זה המבט הנבוך שלך? אמרתי משהו לא בסדר"?

"לא. מה פתאום. בכלל לא. אבל אני מודה שתהיתי למה הפסקת באמצע את הסיור בדירה שלך, דווקא כשאני צריכה לשירותים".

"אוי נכון. הנה, זה שם".

כשחזרתי משם היו על השולחן חמישה דיסקים וגיא חיכה לאישורי ללחוץ על פליי במערכת שלו. הנהנתי.

יו-אב-ג-בע.

"רגע", אמרתי. הקול שלו היה רזה בחצי מעכשיו. "זה האלבום הראשון"?

"ברור. מה, את מצפה שנשמע מהסוף להתחלה? הרי התכנסנו כאן כדי לשמוע את הרצף".

"ברור". עצמתי עיניים, וגם גיא השתתק. איש אחד הכניס את השירים שלו בפעם הראשונה בתוך קופסה. שיר ועוד שיר ועוד שיר, וכמו כל שיר – גם שיר מספר 12. האם הוא ידע כבר אז שהשיר הזה לא הולך לשום מקום ושהם בכלל לא נפרדים?

"אז ככה נשמעת פעם ראשונה"? שאלתי.

"בואי נשתוק", ביקש גיא. "עד שנשמע את כל השבעה".

הנהנתי. בהשוואה לשירים אחרים באלבום הראשון, לא היה בשיר הזה, "שריטות העלים" – השיר האחרון, שום דבר ייחודי, שום רמז לכך שדווקא איתו יואב ירצה להמשיך. עם מילות המפתח המִצלוליות האלה: עלים, אלים, הלים, עלום, עלומה, אלומה, מהלומה. "יואב הוא משורר", התפרצתי, וגיא נתן בי את המבט המפחיד שיש למבוגרים בבית כנסת כשהם מתים לכעוס על ילדים שמפריעים בתפילה, אבל בדיוק הם נמצאים באמצע "שמונה עשרה" או בקטע אחר שאסור להם לדבר, אז הם צורחים עם העיניים שלהם שהופכות למפלצות.

ששששש – הם היו מזריקים רעל לאוויר.

אלבום מספר 2. האם זה אותו השיר? המילים נאבקות כדי להישמע. כמו נחל שמתאמץ להגיע אל הים הסוער, שבכלל לא צריך אותו. בטח שלא עכשיו, כשהוא עמוס במים החשמליים שלו. המים המעניינים שלו. אבל הנחל מתעקש, והטיפות שהתאחדו לקילוח דק, ממשיכות אל הים. אני שומעת משהו. טיפה – מילה. עוד טיפה – עוד מילה. זרם – משפט. עוד משפט ואנחנו זורמים ביחד והמים של הנחל והים מתאחדים בארץ החדשה שלנו.

אלבום מספר 3. יואב גבע צועד עם השיר בקצב מרש. הוא הולך בביטחון ואפשר להרגיש שהוא מכיר את הדרך. הוא יודע בדיוק לאן ללכת, וגם יודע מתי – עכשיו. פתאום מזהים את מדויקות ההברות, שיוצרת מקצב ברור. גיא ואני מתופפים אותו, וביחד עם יואב קולנו מתגבר בבית השני, מתייצב ונחלש עם קולו בבית האחרון, עד שכולנו נעלמים.

אלבום מספר 4. כאן השיר הזה היה להיט. "שיר רוק סטנדרטי", כתב גיא באותה שנה. בשלב זה המדינה כבר הכירה את השיר, כי הרדיו השמיע אותו במשך כל הקיץ ההוא. אנשים רקדו בלי להבין: עלים, אלים, הלים, עלום, עלומה, אלומה, מהלומה. אבל לי לא אכפת, אני מחכה לתוף, וכשהוא מגיע – אני מוחצת את האוויר בידי בחוזק, בתנועה חדה, וצורחת צורחת. וגם גיא צורח.

שיר רוק סטנדרטי? אני רוצה להקניט אותו, אבל הוא אסר עלי לדבר.

אלבום מספר 5. עכשיו הוא נשמע כמו שיר שאחרי פיגועים. העיבוד – מינימליסטי, רק גיטרה אקוסטית וכלי הקשה כלשהו, וללא הקלידים האהובים עליו כל כך – מחלץ מהמנגינה את הקינתיות שבה.

"מישהו אחר היה מוסיף כלי נשיפה. לפחות חליל. ואין ספק שהיו תוקעים כאן צ'לו".

"חשבתי שאסור לדבר".

"לי מותר. וסיימתי".

עד עכשיו זה היה הביצוע היפה ביותר בעיניי. אם הייתי צריכה לבחור, הייתי בוחרת בשיר הזה. מזכיר את הביצוע הראשון, אבל הרבה יותר נוכח. כן, גם בצמצום יכולים להיות עוביים. ואז מגיע אלבום מספר 6, עם השיר שנטען בקיץ. וכמו בכל האזנה לביצוע הזה, אני מריחה את הריח שנוצר מתערובת לא מגובשת של זיעה ודיאודורנט – שנלחמים זה בזה, אבל הולכים מחובקים ביחד, ואני חושבת שזהו הביצוע היפה ביותר – אלמלא גיא מחייך אלי כשהוא מגיש לנו את השיר האחרון מהאלבום האחרון.