פרק 25: נוהר

תקציר הפרק הקודם: במערכת "פרוטוקול" נוסדה להקת רוק דתית

 

"אני מוכרחה לפגוש את נוהר".

"נוהר יפת התואר", שרה גילי את השורה המתבקשת, ומיד החמיצה: "למה בעצם"?

"סקרנות", מתערב גיא בקול חצצי.

"כי אני רוצה לפגוש פעם מוזה".

"את רוצה לקבל השראה"? בקול של גיא מתרפרפים סדקי תהייה.

"אני רוצה להבין אם בשביל להיות מוזה צריך להיות יצירתי. השראה זאת יצירה"?

גיא הניע ראשו באופן שלא הבהיר אם הוא מתכוון לשלילה או לחוסר ידיעה.

"כמה שירים כתבו עליה בכלל"? שאלה גילי.

"כמה חברים היו לה"? שאלתי.

"חמישה", ענה גיא.

"חברים או שירים"? שאלנו ביחד גילי ואני.

"שירים", אמר גיא. "זה מה שאני זוכר. אולי יש יותר".

"וכל שיר הוא מחבר אחר"? שאלה גילי, ואני – בלי שהתכוונתי התחלתי לצחקק.

"כמו מודל של ציור", נאנח גיא בערגה מסתורית או פרודית.

"היו לה גם חברים לא מוזיקאים"? שאלה גילי, ואני הבטתי בגיא, שטלטל ראשו למטה בהבעת התחמקות מתוסכלת.

"היא בוחרת אותם לפי הכישרון? עושה להם אודישנים? באיזה שלב נכתב השיר? זה חלק מעִסקה"? המשיכה גילי.

"רוצה לבוא איתי"? עניתי-שאלתי אותה.

"מה, את באמת רוצה לפגוש אותה"?

"אני רוצה לראיין אותה".

"אז אפשר לבוא איתך"?

"לא באמת. אני לא אוהבת עיניים נוספות, שמפריעות לאינטימיות שיש ביני לבין המרואיין שלי".

"אינטימיות"? זינק גיא.

"מה מפריע לך"? נזכרתי פתאום בגיא השני.

"מאיפה את מכירה את המילה הזאת"?

"למה את מרשה לו לדבר אלייך ככה"? כעסה גילי.

"יש לך עוד כמה שעות וימים לצבור איתנו כדי להבין שזאת דרכו המסורבלת של גיא להתבדח איתי", אמרתי לה בעייפות.

"להתבדח", אמרה גילי. "איזו מילה עייפה".

גיא הביט בי.

"לא כתבו עליה באף מקום, נכון"? שאלתי אותו.

"נכון, עד כמה שידוע לי".

"איך זה יכול להיות? לא יכול להיות שאני עד כדי כך מקורית".

"פשוט מאוד, היא לא מוכנה. את יודעת, מאלה שמופיעים ברשימות הסרבנים של הכתבים".

"ואחת לכמה זמן, בטח יש כתב צעיר ומתלהב שמת לשבור את המיתוס", אמרתי.

גיא וגילי צחקקו.

"אני לא אודה לכם בנאום שלי"!

"היא מתכוונת לזכייה שלה בפרס פוליצר", פִּרשן אותי גיא.

"הבנתי לבד", כעסה גילי.

 

קודם כול היא יפה, וזה מסביר הרבה, אבל עדיין לא מספיק. עיניים כהות ענקיות שנהיות צרות מאוד מיד אחרי שסיימו להתרחב לעיגול דשן במרכז – חוסר פרופורציות שיוצר ייחוד. האף לא דומיננטי, ומשמש רק כחץ לפה – היצירה הגדולה, שברוב חסדה גם משתלבת בסביבתה הטבעית ולא גונבת את ההצגה. הפה של נוהר: מינימליסטי בנפחו וילדותי כשפתי תינוק, אך בשרני ומתרומם מעט, מבלי להיפתח, ומרמז על גודש ושפע שדפנותיו מתפקעים מלהכילם. מה יש לך בתוך הפה נוהר?

"נוהר? אני שלומית".

"שלום שלומית", היא מחייכת, והמופע מתחיל – השפתיים נפרדות זו מזו. הן וילון בורדו קטיפתי, שתוחם את החלל, שם משובצות שיניים עליונות חינניות, ללא רבב, שצבען לבן, אך לא מסנוור בבוהק מלאכותי. כשהיא מדברת, נגלות גם השיניים התחתונות, ולשונה מנתרת בין הרקיעים כמו מלאך שובב. ושוב נסגר פיה ואני נכלמת וכמעט נחרדת מהרצון שלי לנשק את השפתיים האלה. למה? כי הן מתוקות.

 

"תודה שהסכמת לפגוש אותי".

"כן. הפתעתי גם את עצמי, אבל נשמעת מסקרנת בטלפון, ואני גם אוהבת כל מה שקשור בגיא".

ושוב היא חייכה, ואני לחצתי על קטלוג החיוכים שבמוחי וסרקתי במהירות את מדור "הכי יפים". ושם כבר ניצב חיוכה, גובר על האורות האחרים, פרחוני עז בריחו.

 

היא מגישה לנו תה קינמוני שקליפות תפוז שקועות בו. לשוני נרתעת מלהטו, ואני שואפת בינתיים את אדיו. "שמעת את כולם"? היא שואלת.

"כן, בטח. התכוננתי".

"איזה הכי אהבת"?

הראשון נכתב כשהייתה בת 16. שרו אותו להקת "סלוטייפ". הסולן שלהם נדלק עליה כשהם הופיעו בשיא הפופולריות שלהם בתיכון שלה. במגזיני הנוער נכתב אז שהוא שלח אליה שוב ושוב מתווכים, או יותר נכון מתווכות, חברות שלה, אבל היא סירבה להיפגש איתו. "לא הבנתי מה הוא רוצה ממני", היא אומרת לי עכשיו. "ובכלל, כל העולם הזה של הגרופיות היה זר לי. לפחות באותה תקופה. פחדתי שהוא רוצה ממני דברים של מבוגרים, ואני הייתי אז ילדה. אפילו עוד לא התנשקתי בגיל הזה".

סירובה של נוהר לא הפריע לסולן לכתוב עליה שיר סוגדני, בשמה המפורש. שיר שבאותה שנה, בכל רגע נתון שבו הדליקו רדיו, הושמע בתחנה כלשהי, ולפעמים ביותר מתחנה אחת.

 

"את מקבלת תמלוגים"?

"הלוואי".

"היית איתו בקשר"?

"כששמעתי את השיר, התקשרתי אליו. דיברנו שעתיים בטלפון. בשבילי זה היה מדהים בגיל הזה לדבר כל כך הרבה זמן עם גבר. הוא היה מאוד נחמד, אבל הבין בעצמו שאני ילדה. לפני כמה שנים פגשתי אותו במקרה באיזה סופרמרקט. הוא היה עם הילדים שלו. מיד זיהינו אחד את השני. זה היה מוזר. אמרתי לו שהוא תמיד יהיה יקר לי, והוא אמר אותו דבר. את מבינה, כשזה קרה לי בהתחלה, הייתי בטוחה שזאת סתם חוויה נחמדה וחד פעמית, שאני חווה כנערה. לא היה לי מושג שזאת תהיה בעצם הפעם הראשונה למשהו שיהפוך אחר כך ל"…

"למה"?

"לא יודעת. לדפוס. אולי אפילו סוג של פולחן".

"פולחן? את חושבת שסוגדים לך"?

"כמה מהם. הרי בשלב מסוים כבר הפכתי לאייקון".

הבטתי בה. שום מבוכה מהשמעת הביטוי הזה, ושום שחצנות.

 

אמיל (אמנון ליאונרד) נשמע כמי שסוגד לה. לפני כמה שנים הוא כתב עליה את "מלכתי". עמוס במליצתיות, שרק החשמל האלים באוויר, או נכון יותר – בכלי הנגינה – הפיג מראש את מתקתקותו הפוטנציאלית.

"מה בקשר לאמיל"?

היא הרכינה ראש ושתקה. עברו כמה שניות עד שהעזתי להביט בפניה המוסתרות שם למטה. ואז גיליתי שבעצם היא מחייכת. הרמתי את ראשי במהירות, לפני שתתפוס אותי. היא המשיכה לשתוק.

"תראי, אני מרגישה לא בנוח לשאול אותך על ההיכרות שלך עם האנשים שכתבו עלייך את השירים. זה נשמע צהוב ורכילותי, אבל מבחינתי, זה רק פתח הכרחי לשאול שאלות יותר מהותיות".

"תרגישי חופשי, באמת. מקסימום אני לא אענה. אל תדאגי. אני מסוגלת טוב מאוד לשמור על עצמי, בעצמי".

"טוב, אז"…

"אמיל ואני היינו חברים שנתיים".

"באמת"?!?

"מה את מתפלאת"?

"כי זה לא היה נראה ככה. וזה גם לא היה כתוב באף מקום. יודעים מזה"?

היא צחקה. "איזו מין שאלה מפגרת זאת. המשפחות שלנו והחברים שלנו ידעו".

"ואיך זה לא דלף החוצה"?

"זה שאת לא ידעת מזה, לא אומר שאחרים לא ידעו. מי שהיה צריך לדעת – ידע. ומה זה משנה בכלל? לא רצינו לעשות מזה עניין".

"אבל הייתם צריכים להשקיע הרבה בשביל להסתיר את זה".

"לא השקענו כלום. אני בהגדרה שלי לא דמות ציבורית, וגם אמיל הוא לא בדיוק טיפוס של מדורי רכילות. אבל למה התכוונת כשציינת שזה לא נראה ככה"?

"כי מי שמקשיב לשיר בהחלט מקבל את הרושם שמדובר באהבה נכזבת או לא ממומשת. כותבים ככה, בסגידה כזאת, שגובלת ממש בביטול עצמי, רק כשלא מתנסים בזה".

"מאיפה את יודעת"?

הורדתי ראשי, תוהה אם האדמומיות כיסתה גם את צווארי, ומה זמן התפוגה שלה.

"אני רצינית", היא סירבה להרפות. "יש לך ניסיון בדברים כאלה"?

"אממ… תיראי… אני חושבת ש… לא בדיוק".

 

המבט של נוהר טיפס על פניי בהיסוס עם עצירות קצרות רבות. בסוף נעצר על מצחי. חשתי את רכותו. יכולתי לכתוב עליה שיר בעצמי. כן. אולי אנסה בבית. אני חושבת שאני מתחילה להבין. יש בה חמלה אמיתית וסקרנות, שנראה לי שמקורה לא ברצון ללמוד על אנשים, אלא בכוונה אמיתית לעזור להם – להבין, לפתור, לחמם. ובזמן שריצד מבטה על פניי, שהה בקצותיו חיוכה, שכבר היכרתי ואהבתי. אם הייתי גבר, הייתי חושקת בה. לא! מתחתנת איתה.

"את יודעת", היא אומרת פתאום, "לא כל השירים שנראים כמו שירי אהבה, הם באמת שירי אהבה".

"למה את מתכוונת"?

"יש את הסוג השני –  שירי ההתנצלות, רגשות אשמה. את מבינה"?

"נדמה לי שכן, אבל תסבירי".

"נניח, אביק. הוא פשוט, איך אני אגיד? התחלנו להיות ביחד. זה היה נראה כאילו שנהיה ביחד, אבל משום מה, לא היינו ביחד. ואז הוא כתב לי – לא, לעצמו – את השיר, כשכבר לא היינו ביחד. זאת אומרת, ממש לא היינו ביחד. זה קורה הרבה. השיר בעצם לא עלי, אלא עליו. הוא כותב על עצמו באמצעות מחשבות על "מה יהיה, נוהר-נוהר, מה יהיה בכלל". את מבינה, אני בסך הכל טריגר מפגר. זה בכלל לא עלי. תורידי את השם שלי מהשיר, ותיראי ששום דבר לא מתקלקל".

"אז מה, הוא הרגיש אשם"?

"לא חושבת שאשם, בעצם. אבל ברור לגמרי שזה לא שיר אהבה. הוא לא אהב אותי בזמן שהשיר נכתב. אבל היו לו רגשות קלושים, והשם שלי עדיין הִבהב שם במוח שלו, כנראה. אז הוא כתב מנגינה עצובה וקישט אותה עם שמי. אולי זאת מזכרת. הנצחה של תקופה בחיים שלו, ששם הקוד שלה זה השם שלי".

 

כשנוהר הייתה עם אילן, היא כבר נראתה כמו גרופית. לפחות לפי התמונות בעיתונים מאותה תקופה: חצאית מיני, גופייה מעור, איפור כבד ומבנים מאסיביים לא ברורים שבתוכם מתחבאות כפות רגליה. "לא דשו בזה מספיק"? היא חייכה בלאות כשלחשתי "אילן".

"אבל מכל המלל הרב בעיתונים, לא הבנתי מה בעצם היה שם".

"עיזבי. כל הבלגנים היו בגלל הסמים. אני לא ממש גאה בעצמי בתקופה הזו. אבל יצאו שירים טובים, כולל השיר הזה. אני זוכרת אינטנסיביות ועייפות. אינטנסיביות ועייפות. חשבתי שזה יימשך ככה כל החיים. ואת יודעת משהו? חשבתי שנתחתן".

"רצית להתחתן איתו"?

"הייתי בת 21. זה מסביר את הכל, לא"?

חייכתי אליה. תהיתי אם היא באמת חושבת שאנחנו חברות, או שזו רק תחושה שהיא מעניקה לי במתת. "כן", אמרתי. "זה ילדות, הגיל הזה, אפילו לא גיל ההתבגרות".

ושוב היא הביטה בי בסקרנות, אבל אני הדפתי אותה באמצעות השאלה שנפנפתי בה בעדינות רבה: "ומה עם מור"? כשעשיתי את התחקיר לראיון הזה, הופתעתי לגלות כי גם מור היה כנראה בן זוגה או אהובה. אחר כך שמעתי את קולו המוכר שר את שמה באהבה רבה, ושיני כאב קטנות, אך רבות, נגסו בי קלות, אך כבדות בשל משקלן המצטבר.

"אני לא אדבר על מור".

גם לה כאב.

"אני מחכה כבר", אמרתי, "שתוציאי את האלבום שלך".

"מה זאת אומרת"?

"האלבום שלך, עם כל השירים שכתבו עלייך".

"זה לא נראה לך קצת מגלומני"?

"ברור שזה מגלומני. אז מה".

"אז מה"?!?

"זה מקסים בעיניי. אין לך אף פעם צורך לדפדף בין השירים שלך ולשמוע אותם אחד אחרי השני"?

"האמת היא שעשיתי לי פעם אלבום אוסף, ואני שומעת אותו לעיתים רחוקות, אבל זה בפירוש לתצרוכת עצמית. אולי כשאמות, יוציאו אותו. אבל בעצם אין לזה סיבה. כי מי אני? אני נואובדי".

"די. את נסחפת".

"זה לא שאני ממעיטה בערך עצמי, אני פשוט לא אישיות מפורסמת בזכות עצמי. לזה התכוונתי".

"מה באמת את עושה"?

"מה"?

"ממה את חיה"?

"אני מעצבת גרפית".

"איפה"?

"בעיקר בעיתונים, אבל בואי תיראי".

 

היא לקחה אותי ביד לחדר עבודה קטן וחשוך. לא הדליקה את האור, אבל הדליקה את המחשב, ואז הכניסה אותנו לקובץ זוהר ובו ציורים מאירים של ילדים מתהלכים בשבילים ומשתוללים בתוך בתים עמוסי ריהוט וקישוטים. "וואו", אמרתי.

"תודה. אני גם מאיירת של ספרי ילדים. זה בעצם הדבר שאני הכי אוהבת לעשות".

"אז את יצירתית. ידעתי".

"מה זאת אומרת"?

"פשוט הציקה לי השאלה הזאת. תהיתי אם מישהי שמשמשת השראה לאנשים יוצרים, היא בעצמה יצירתית, ככה שהיא מגרה אותם גם מבחינה פנימית. לא רק מבחינת היופי שלה. אז אני חושבת שענית לי על זה, נוהר".

"איך עניתי לך אם אני בעצמי לא מבינה"?

"עזבי. אני לא יכולה להסביר עכשיו. אבל ענית לי".

"טוב", היא ענתה בהיסוס לאה. "אני שמחה".

אבל היא לא הייתה שמחה.