פרק 26: קשר עין

תקציר הפרקים הקודמים: שלומית זורמת בשני אפיקי חייה הנוכחיים: עבודה בעיתון וניהול הלהקה החדשה

מאי עומד מולנו, אבל לא רואה אותנו, ולא בגלל שהוא מסונוור. האורות בכלל לא דולקים על הבמה. היא ניזונה רק מאור החשמל שמכסה את כל החדר הקטן, שבו עומדים שורות-שורות של כיסאות סטודנטים. גילי ואני יושבות בשורה הראשונה ומביטות בו. הוא לא רואה אותנו, כי לא מסתכל עלינו, ובעצם לא מסתכל על אף אחד מהקהל שלו.

עיניו עצומות כששר. אבל לעיתים הוא פוקח אותן, ואז מגביה את מבטו אל צידו, בצורת אלכסון לגובה.

"למה הוא לא מראה לנו את העיניים היפות שלו"? שואלת גילי.

"מאיפה את יודעת שיש לו עיניים יפות"?

"ראיתי קודם, כשהוא עבר לידנו בדרך לבמה".

"הסתכלת עליו"?

"ששש"… היסה אותנו מישהו.

"אין לו אומץ", אני חושבת, ומיד חוזרת בי: היית מסוגלת לעמוד ככה בעצמך מול המבטים של האנשים, שלא עושים שום דבר חוץ מלהסתכל עלייך? לבחון אותך?

אבל אני לא זמרת! בגלל זה אני לא זמרת.

"קשר-קשר עין", אני שרה בתוך ראשי, במנגינה של "אשת-אשת חיל". זאת המנטרה שלי כשאני קולטת אוטובוס בדרכו אל התחנה שבה עומדות רגליי. אני מתרכזת במילים, חושבת אותן תוך כדי מבט ממוקד בעיני הנהג המתקרב. העיניים שלנו נפגשות, והוא נעצר בדיוק לידי. תמיד. וכך אני עולה על האוטובוס ראשונה מבין הממתינים איתי בתחנה, אנשים משני צדדיי ומאחוריי.

"קשר עין", אבל הפעם, בחדר, אני לא יכולה להפגיש את זוגותיו ואת זוגותיי. הזוג שלי מסתובב סביבן, אבל לא מסוגל להיכנס לתוכן. "קשר עין"! אני נוזפת בו. האם זו יהירות? ביישנות?

שני השירים הראשונים מובעים בקול עדין-חזק, מסתלסלים באוויר, ואז הוא מעמיד את עיניו לרשות הקהל, אבל בוהה כלפינו, מסרב להתמקד. "תודה שבאתם", הוא אומר, ומחייך. עכשיו ברור שזאת מבוכה, ואני חשה את גילי נמסה לצידי. מביטה בה, והיא ממוקדת בו, אבל פתאום צובטת אותי. איי, זה כואב.

"ועכשיו אני אשיר לכם את השיר? אממ… בעצם אין לו שם! אתם יודעים, האלבום שלי כבר מוכן, אבל הוא מתעכב רק בגלל השמות של השירים. שירים בלי שמות יש לי. אוף, אני מדבר יותר מדי. בטח זה משעמם אתכם".

"לא! תמשיך, תמשיך", אני שומעת מישהי מאחוריי. הוא מעז לחפש אותה, אבל לא מתרחק מעבר לשורה הראשונה. וכך הוא פוגש לרגע את המבט של גילי, ומיד אחר כך את המבט שלי.

מיד אחר כך הוא חופר עם המיתרים של הגיטרה שלו. הם נאנקים, אבל הוא ממשיך. דייי – אני שומעת את צעקתם, ובאותו רגע נגינתו מתעדנת. כל הזמן עיניו מנסות להתחבא בין המיתרים. מתפצלות להרבה עיניים דקות, עד שלא רואים אותן בכלל.

"איזה שירים יפים, איזה מסכן", אומרת לי גילי בשקט, מסרבת לעזוב את המקום בתום ההופעה.

"למה מסכן"?

"שששקט. הוא ישמע אותנו. מסכן כי אין לו סיכוי להצליח".

"למה"?

"למה את שואלת? את יודעת את התשובה".

"אבל שירים כמו שלו… הם פשוט שירים יפים, וגם לא מסובכים בשביל שיגדירו אותם כשירים אלטרנטיבים".

"בעולם מושלם", אומרת גילי ונעצרת. את המילים האלה אמרנו כל כך הרבה פעמים. אנחנו חוזרות וחוזרים על עצמינו. כבר משעממים.

"למה עוד לא הלכנו"?

"הנה התשובה", גילי מחייכת במבט מסומם. מתברר שמיקמה אותנו בכוונה בדרך אל הבאר. עכשיו אין לו ברירה אלא להיתקל בנו חזיתית. "תודה על ההופעה. מאוד נהניתי, נהנינו", היא צועקת אליו את המילים בקול שאינו קולה.

"באמת"? יש לו חיוך ענק.

"באמת באמת"!

"תודה לך, לכן. טוב לשמוע, באמת".

"באמת"? סונטת גילי.

"באמת באמת".

ואז, בזמן ששניהם מחייכים, העיניים הנפגשות שלהם מתנתקות. כל זוג יורד בבת אחת, אך באותו קצב, אל הרצפה שמתחת בעליו. "אני צריך ללכת", הוא ממלמל בלי להסתכל, ונמלט.

"גם אנחנו", לקול של גילי נוספה בהילות כשהיא תופסת את ידי ומוציאה אותי משם.

"מה קורה גילי"?

"זה לא בסדר. הוא חייב להצליח. את חייבת לכתוב עליו שלומית".

"כאילו שאם אכתוב עליו הוא יצליח".

"מה הבעיה שלך"?

"אין לי בעיה. בסוף אני אגיע אליו. פשוט יש לפניו רשימה ארוכה של מוזיקאים מסוגו".

"את לא אוהבת את המוזיקה שלו"!

"אני כן אוהבת. מה קורה לך גילי? יש לו שירים מקסימים".

"כן".

"ולך יש עיניים פנאטיות עכשיו. את צריכה לראות את עצמך. שילוב של מבט מיסיונרי ומאוהב".

היא שותקת.

למעשה, המבט שלה עייף. "שנשתה קפה"?, אני תוהה.

"לא, אני עייפה. ואת צריכה עכשיו לכתוב, לנסח את מה שאני לא הצלחתי".

"מי אמר שאני אצליח"?

"לילה טוב".

רישומים אחרי הופעה

צבע הקול של מאי: ירוק.

ירוק עמוק, שמעורבב עם טיפה צהוב. ומזהיר. הופך אותו זוהר. וגם ירוק שנהיה תורכיז, וגם בהיר מאוד, וכהה עד שהוא משחיר, דרך כל הגוונים שבאמצע. והוא יפה כשמתערבב בו לבן. וכששמים אותו ליד לבן, וליד אדום.

הריח שלו: דשא.