פרק 28: אל יתקמט יומי

תקציר הפרקים הקודמים: ללהקת הרוק הדתית כבר יש שם – אדר ג'.

 

אבל בכל זאת אני אסירת תודה לו, על כך שהרחיב את מנעד התחושות שלי. פעם חשבתי שיש חיבה ויש אהבה ויש חוסר אהבה, ויש שנאה. היום אני כבר יודעת שכל אחד מהרגשות האלה הוא הקוטר של מעגל, שההתרחשויות נמצאות לפעמים בשוליו. שגם פיסת עור בודדה היא מלאה בעצבים, וכל אחד מהם מפיק תחושה שונה. פעם היו בעולם שלי התחלה ואמצע וסוף. אבל בזכותו הכרתי גם את ההתחלה של ההתחלה, ואת האמצע של ההתחלה ואת הסוף של ההתחלה. וגם: את ההתחלה של האמצע, ואת האמצע של האמצע ואת…

גילי מתפרצת אל מחשבותיי. "מה קרה? חשבת שזהו זה"?

"על מה את מדברת"?

"את עדיין לא מבינה שאני תמיד מדברת על אותו דבר"?

"על הלהקה"?

"גם הלהקה היא חלק מאותו דבר. טוב, תעזבי. אני לא בענייני פילוסופיה עכשיו".

"אז באיזה עניינים את עכשיו"?

"חסר משהו. את אמורה לדעת למה אני מתכוונת. תגידי, למה בעצם הפסקת לבוא לחזרות"?

"אני לא מאמינה שאת אומרת את זה. זאת את שביקשת ממני לא להופיע לכל חזרה, והבטחת להודיע לי כשיקרה משהו מעניין".

"ממתי את שומעת לי"?

"ממתי שיש לי המון עבודה. אז מה קורה, יש משהו מעניין"?

"זהו. שלא ממש".

"טוב, מה את רוצה? זאת עדיין ההתחלה, לא"? וחשבתי: זאת ההתחלה של ההתחלה או כבר האמצע של ההתחלה?

"כן, אבל אם המצב לא ישתנה בצורה דרסטית, זה יישאר ככה. אנחנו כל הזמן נישאר בהתחלה".

"מוכנה להיות יותר ספציפית, גילי? יש לי הרגשה שאת יודעת בדיוק מה חסר".

"ברור, אבל אני רוצה שתגיעי לזה בכוחות עצמך".

"גילה"!

"גילי".

מה יש במוזיקאים, וגם בחברים שלי, ובעיקר במוזיקאים שהם גם חברים שלי – שמכשיר אותם להיות מעצבנים במיוחד ברגעים הכי לא מתאימים. במצבים שבהם אני חוזרת אחורה כדי לקחת חפץ מחשבה ששכחתי, ומניחה אותו על המחשב, ומתבוננת בו, רגע לפני שאכניס אותו פנימה, והוא ינופף לי לשלום מתוך המסך.

גילי יוצאת מהחדר, במהירות, לא כמו מישהי שמחכה שיחזירו אותה. "גילי"!

היא לא חוזרת. ברור. אני אמורה ללכת אחריה. אף אחד לא אוהב שמתמרנים אותו, אבל גם התמרדות זו כניעה למניפולציה, מעצם ההכרה בה.

 

אני יוצאת מהחדר, ובמקום לפנות בחדר החזרות, נכנסת למטבח. פותחת את המקרר, אבל עוגת העידוד שאפיתי רק אתמול, היא עכשיו חצי שורה עקומה והמון פירורים.

אז אני מגיעה בידיים ריקות לחדר החזרות.

"שלום רב שובך", אומר אלישיב.

"שלומית, התגעגענו", אומר יודה.

גילי מיישרת את סליל המבטים שהופקד בעיניה ומעבירה לי אותו בשתיקה.

"גם אני התגעגעתי".

גילי נגעה במיתרים והם הגיבו מיד. שני הבנים הצטרפו. גילי שרה: "אל יתקמט יומי, שהחל מגוהץ".

ושוב חשתי את צמרמורת הבושה מכך שמחשבותיי הסודיות הן מילים ברורות שזרים שרים.

דממה השתררה בסוף השיר. כשהחלה לייצר מוזיקה שחופרת באוויר, כדי להציג לראווה את צדו הפנימי, הריק, הבנתי שאני זו שאמורה לדבר. "כן. טוב. חזק".

"מה טוב, חזק"? התאכזבה גילי.

"יפה"? היססתי.

"מושלם"? שאלה גילי.

"לא. מה פתאום. עוד לא".

"כי מה חסר"?

"כן, חסר".

"אבל מה"?

"לא יודעת".

"חסר לנו בסיסט", אמר יודה.

"אה, נכון. ברור. אבל למה אתם לא אומרים"?

"כי רצינו שזה יבוא ממך", הסביר אלישיב. "ניסיתי לארגן איזה התערבות. גילי אמרה שאת ישר תשימי לב, ואני התווכחתי איתה. אני חושב שבסיסט זה רק תוספת טובה, אבל אפשר גם בלעדיו".

"מה אתה מדבר"? כעס יודה.

"טוב, זאת דעתי".

"בסדר. נמצא בסיסט" – הביטחון שלי הפתיע אותי.

"אבל מעולם לא הפסקנו לחפש", עדכנה אותי גילי. "אנחנו פשוט לא מוצאים".

"תגידו", בקעו ממני מילים בלי לבקש את רשותי ואת אישורי, "הוא מוכרח להיות דתי"?

"כן", אמר יהודה בזמן שאלישיב אמר "לא" וגילי שאלה "למה, יש לך מישהו"?

"ניסיתם לבדוק באינטרנט? יש לוחות מודעות וכל מיני פורומים של מוזיקאים".

"אנחנו יותר בקטע של חבר מביא חבר", הודיע אלישיב.

"טוב, אני צריכה לחשוב. המוזיקאים שאני מכירה, כבר שייכים לאיזו להקה, ומי שלא שייך ללהקה, עובד בעיקרון לבד. אני מניחה שאתם לא מחפשים שכיר חרב, אלא מישהו שיהיה חלק אורגני מהלהקה".

"בדיוק", חייכה אלי גילי סוף-סוף.

"אני מבינה שבסיסט זה תפקיד קל יחסית, נכון? לא כל כך בעיה ללמוד אותו, למי שיש לו גישה, כמובן".

"למה? את מעוניינת"? שאל אלישיב.

"לא, מה פתאום. אני"?

גילי הזיזה את ראשה לזווית שבה לא יכולתי לשמוע את טון מבטה.

קמתי. "בסדר. מצטערת שאני לא יכולה להישאר יותר. תדעו לכם שממש השתפרתם. אתם כל הזמן משתפרים".

"את באמת שומעת את זה"? שאלה גילי.

"בטח".

 

בחדר מצאתי את גיא. "כן, אני יודע, בסיסט", הוא אמר עוד לפני שאמרתי לו שלום.

"יופי. אז מה עושים"?

"זאת יכולה להיות בסיסטית"?

"למה? יש לך מישהי"?

"את יודעת, אומרים שלנגן על בס זה די קל. זה לא כל כך מסובך".

"די. כבר עברתי את שיחת המוטיבציה הזאת לפני רגע".

"באמת"?

"רגע. אל תגיד לי שאתה השתלת אצלם את הרעיון הזה".

"אל תגזימי".

שתקתי.

"הי, גילי, הדברים האלה לוקחים זמן".

"שלומית! השם שלי שלומית"!

 

אף אחד כבר לא היה בתוך המחשב שלי. האם תמיד הדרך מוכרחה להיות אל העבר? אולי אצליח לנפק לעצמי חפץ כלשהו מהעתיד שלי. על מה אני רוצה לחשוב?

בלי שרציתי, דמיינתי גיטרת בס, ומיד ניסיתי לבדוק אל מי היא מחוברת. זה היה גבר, למרבה הקלתי. ניסיתי להפוך אותו מכל הכיוונים כדי לראות אם יש לו כיפה, אבל היו לו תלתלים מתעתעים.

התרכזתי בגוף שלו, אבל הבגדים שלבש היו ארוכים מאוד ועוטפים מדי.

"מה את עושה"? אמר גיא בטלפון.

"תגידו, מה יש לכם היום שקשור אלי? למה אתם מטרידים אותי דווקא כשאני מנסה לנסח את המחשבות שלי לתוך המחשב"?

"מי זה אתם? מה זה הלשון רבים הזאת"?

"כי אתה לא הראשון שמסיט אותי היום. כבר היו רבים לפניך".

"מי הסיט אותך? מה? את כבר סוטה"?

"כן! מה שלומך"?

"עוד לא ענית לי על השאלה".

"מה שאלת"?

"מה את עושה"?

"מחפשת בסיסט".

"מה"?

"או בסיסטית. מכיר"?

"בסיסטית"?

"או בסיסט".

"לא חושב. ניסית אולי את גיא"?

"גיא"?

"אומרים שקל ללמוד את התפקיד של הבאס".

"אתה יודע כמה פעמים שמעתי היום את המשפט הזה? אתה כל כך לא מקורי גיא. בעצם, אתה מקורי. כל האחרים ניסו לרמוז לי שאולי אני אהיה הבסיסטית".

"רעיון לא רע".

"לא. אני לא רוצה להיות בלהקה".

"אבל את כבר בלהקה".

"בדיוק מהמקום שמתאים לי".

"טוב. אני מאמין לך. תגידי, את עסוקה"?

"אמרתי לך, אני מחפשת בסיסט".

"באינטרנט"?

"במחשבות שלי".

"אז בשביל מה את צריכה מחשב"?

"כדי לחשוב".

"לא הבנתי, אבל תשמעי, מה דעתך לצאת איתי עכשיו? אני מוכרח לצאת עם מישהו".

"מה עם גיא? או שכבר ניסית אותו והוא לא יכול".

"לא ניסיתי אותו. מה? הוא לא יכול? למה? מה הוא עושה"?

"לא יודעת. עובד. לא אמרתי שהוא עסוק".

"אני פשוט רוצה אותך".

"נשמע טוב מדי. מה קרה"?

"כלום. בואי, נלך לאיזה פאב עם הופעות, אולי אפילו ננחת על הופעה טובה. הי, אולי נמצא את הבסיסט שלך. בעצם ככה מצאת את יודה, לא"?

"בערך. כן. אבל אז גילי הייתה איתי. יש לה טביעת עין".

 

הבטתי בו. ראיתי את התלתלים המדובללים, את המצח המפכה, ואת העיניים שלו – שמעייפות נהיות קטנות. "אתה בטוח שאתה במצב של ללכת להופעה"?

"כן".

כמה ימים אני לא משגיחה עליו, וכבר הוא משגשג בדכדוכו.

"לא שלומית. בעצם לא. כבר אין לי סבלנות למקומות אפלוליים. לחדרים חשוכים. בואי נלך הביתה ונדליק את כל האורות".

הלכנו הביתה. "מה קורה ילד"?

"אני אוהב שאת מדברת אלי ככה. את צריכה ילד. בעצם את צריכה חבר. בעצם את צריכה לחבק אותי עכשיו, את יודעת".

"די. גיא. אני לא יכולה".

"למה"?

"די".

שתיקה. שמעמיקה. שנינו כמעט נרדמים על הספה בסלון. ראשים שמוטים כמעט נפגשים ביחד. "זה גיא, גיא"?

"אולי".

"אבל החושך בחדר? זו רק הייתה שמיכה מעל לראש שלך, גיא".

"באמת? ככה את חושבת"?

"כן, גיא".