שני גיא, רומן בהמשכים, פרק 31: האיש על הבמה
10 בינואר 2025
שני גיא, רומן בהמשכים, פרק 33: מה בדיוק לצעוק
14 בינואר 2025
חייכתי אל גיא, העתרתי עליו מתיקויות מילוליות ומבטי סוכריות.
פרק 32: נשפתי עליו
תקציר הפרקים הקודמים: פתאום, באמצע החזרות של הלהקה, אלישיב שאל שאלה שכמעט וערערה את כולם.
יום שישי. עם כאב הבטן המחזורי הזה והידיעה שעוד מעט יש לי טרמפ – גיא קיבל מגיא אוטו, וסוף-סוף הוא נוסע להורים שלו – אני מרשה לעצמי להיות פסיבית, ובמילא לא מסוגלת לדבַר, מלבד לאשפז את עצמי עם איתן ועם השיר "אפילו", עשר פעמים רצופות. אני לא מרגישה דבר מלבד הכמיהה לערות בטפטופים קבועים את המים האלה – אבל בסוף תהיה שבת וארץ אחרת, אז אני לוכדת את המילים על הנייר ומפיקה לעצמי תרופה מיובשת.
גיא מתקשר. "אני למטה. בואי. מה את שומעת"?
"את אפילו".
"תביאי אותו איתך".
"לא. די. עכשיו זה תוסס בבטן שלי, ובשבת זה יעלה לגרון ואפשר יהיה להריח את זה. אני כבר לא צריכה לשמוע אותו".
"איכסה. את ממש מגעילה עם תיאורי העיכול שלך".
"תעשה מקום" – אני כבר באוטו, אבל המושב שלידו מלא בניירות. "מה זה הזבל הזה"?
"גיא ביקש שאני אעבור על זה".
"מה זה"?
"חומר מקצועי".
"למה הוא לא ביקש שאני אעבור על זה"?
"תירגעי, טוב? אמרתי חומר מקצועי, אבל לא אמרתי איזה מקצוע".
אני לא שואלת אותו. אני דווקא לא אשאל.
הרדיו פתוח. דווקא על השיר של גוגל. אני אפילו לא מתפלאת או מתפעלת. כאילו שכך צריך להיות. שזה ברור שזה קורה. שיר של גוגל בתחנה המונית. אני שרה איתו. נכנסת לשיר ושרה אותו, איתו, וזאת כרגע המציאות התמידית שלי. גיא מכבה את הרדיו. "מה אתה עושה"? אני זועקת.
הוא שותק.
"לא תחסום שור בדישו".
הוא לא מדבר.
"בעצם, לא תחסום שיר בדישו".
אין תשובה.
"גיא? גיא"?!!
"זה גיא"?
הוא עדיין שותק, אבל משהו בשפתיים שלו רוטט באופן לא רצוני. "מה גיא עשה לך"?
"אני לא יכול להסביר".
"פשוט תספר מה היה".
"רגע. אני צריך להתרכז בנסיעה. אני לא יכול גם לנהוג וגם לדבר".
אני שותקת.
"טוב, אני יכול. זה פשוט, אנחנו דיברנו אתמול. אני דיברתי איתו, והוא הקשיב". גיא השתתק, כאילו הקשיב לשיחה שלהם.
"על מה דיברתם"?
"זה לא חשוב. אני לא מספר לך, לא בגלל שזה אישי מדי. זה פשוט לא חשוב, תאמיני לי".
"אני מאמינה".
"אבל אז, תוך כדי דיבור, הסתכלתי עליו, והוא לא היה שם. זה היה מפחיד. את מבינה, גיא היה בחדר, היה לידי, מולי, אבל ראיתי שהוא פשוט לא מסתכל עלי בעיניים. שהוא מתחמק ממני. אז אמרתי לו: 'גיא, זה בסדר. ראיתי שאתה לא מוכן להסתכל עלי בתוך העיניים שלי, ואני מבין מה זה אומר. אז עכשיו, כשאתה יודע שאני יודע, עכשיו תסתכל לי בעיניים'.
והוא לא ענה. ושוב ביקשתי.
ואז הוא אמר: 'אבל אתה לא מבין? אם אני אכנס לך לתוך העיניים, אני אשאר שם, ולא אוכל לצאת. אני אלכד בפנים'.
'אבל גיא', אמרתי לו, 'זאת לא מלכודת. זאת בחירה'".
"ומה הוא אמר"?
"כלום".
"ומה זה אומר"?
"לא יודע. אני כבר לא רוצה לדבר על זה. הנה, אמרתי את זה".
אנחנו שותקים, ופתאום גיא אומר לי: "שלומית, כשאת מוטרדת ממשהו, או מתרכזת, המבט שלך תמיד מופנה הצידה".
"באמת"?
"כן. את לא מודעת לזה"?
"לא. זה אומר משהו"?
"תגידי את".
"אולי יש בדבר שאני מתרכזת בו כל כך הרבה כוח, שאני לא יכולה לעמוד מולו. אני מתייצבת מולו. לא בורחת, אבל לא מסתכלת עליו בצורה ישירה. קשה לי להתרכז ולחשוב עליו כשהוא כל כך נוכח מולי. אני נשארת איתו בגוף שלי, בזמן שהעיניים מתרחקות קצת, אבל נשארות בסביבה. אני לא הולכת לשום מקום".
"אני יודע. זה רק המבט שלך. הנה, גם עכשיו העיניים שלך מוסטות ממני".
"כי מה שאתה אומר, גיא, זה חדש בשבילי. ולחשוב על זה, אני צריכה לבד. בפרטיות. יש משהו מאוד אינטימי בלחשוב באמת בנוכחות אנשים אחרים. ממש נחשפים ככה. אז כנראה אני לא רוצה שתיראה את ההבעות שאולי יוצאות לי כשאני מחלצת מעצמי את התובנות".
"מה אינטימי בזה, שלומית? את מגזימה. מילא כשאת לא רוקדת בהופעות שאת אוהבת, לא זזה בכלל עם המוזיקה, כי את חוששת להיחשף. אבל בזמן שאת חושבת? זה כבר מוגזם אפילו בשבילך".
"ראית פעם הבעה של מישהו שמוזיקה עושה לו משהו? שהוא נהנה ממנה, או שהיא מרגשת אותו"?
"ברור שראיתי. המון פעמים. וזה מקסים, את לא חושבת"?
"תלוי".
"למה את מתכוונת"?
"זה גם יכול להיראות מגוחך. אפילו – אני מצטערת, אבל פתטי".
"פתטי"?
"אני יודעת שזה נשמע גרוע".
"זה נשמע גרוע".
"אתה יודע למה אני מתכוונת"?
"רק בגלל שאני מכיר אותך. את מדברת על הבעות הפנים בזמן התרגשות, נכון? כשמישהו משתחרר לגמרי, מאבד שליטה, נכון"?
"אממ… נכון".
גיא שתק.
"על מה אתה חושב"?
הוא המשיך לשתוק.
"תגיד. נו. תגיד".
"עזבי".
"תגיד"!
"מרגישים שלא עשית אף פעם סקס".
"וואו, גיא. ממש מכה מתחת לחגורה, הא"?!
"את הכרחת אותי".
הפעם אני זאת שהובילה את השתיקה. אחרי כמה קילומטרים, גיא הביט בי, קירב את אצבעותיו לשערי, השהה אותן קרוב, כך שיכולתי להרגיש את הנוכחות שלהן, בלי שיגעו בי, ואז החזיר את ידו למקומה. על ההגה.
"גיא". "שלומית". קראנו זה לזו ביחד.
"מה"? ענינו ביחד בקול של הפתעה ותקווה. ואז השתתקנו, מצפים.
"שלומית, כשאני חושב על זה, אף פעם לא ראיתי אותך בוכה. אף פעם".
"כי אני לא בוכה".
"די כבר"!
"אני בוכה רק כשאני לבד".
"אבל זה בדיוק מה שאמרתי"!
"שלומית, היכרתי אותך בגיל כל כך סוער ולא יציב. לא יכול להיות שלא הוצפת בשנים האלה אף פעם. והיינו קרובים מאוד. אז איך לא ראיתי אותך אף פעם בוכה"?
"אני ראיתי אותך בוכה".
"מתי? אה. אל תזכירי לי את זה. אבל זאת בדיוק הנקודה שלי. אני לא חששתי להיחשף בפנייך".
"זה לא שלא חששת. פשוט לא שלטת בעצמך".
"אז את אומרת שזה רק עניין של שליטה עצמית? שאת פשוט שולטת בעצמך"?
"כן"!
"ולמה את כל כך מתגאה בזה? למה את חושבת שזאת תכונה כל כך נאצלת"?
"אני אמורה לענות לך על זה"?
"בעצם לא. תעני לעצמך. אבל אל תתחמקי, בסדר"?
"בסדר".
"תבטיחי לי".
"אתה לא מאמין לי"?
"אני יכול להאמין לך"?
"כן, גיא".
שתקתי, ופתאום, בלי שהתכוונתי: שצפו ממני מילים. "כשמתפרעים, אז אין סדר. הכל מתבלגן, אתה מבין"?
"אמרתי לך שלא תעני לי".
שתקתי, אבל אז הוא התפרץ: "ולא ידעתי שכל כך הפנמת את החינוך הדתי".
"על מה אתה מדבר"?
"ממה את כל כך מפחדת? מה כבר יכול לצאת ממך שאת חוששת שיראו"?
"אתה לא מבין. הדבר היחיד שמפחיד אותי זה דברים לא יפים. שגיאות. חוסר היגיון. בתור עורכת, אני אמורה להרוג דברים כאלה".
"אבל בתור יוצרת, את אמורה דווקא להשאיר אותם. חוסר היגיון יכול להיות דבר נפלא, שלומית. ושגיאות? מה רע בטעויות? וכיעור, הו, שלומית. מה את יודעת בכלל".
"אמרת שאני יוצרת"?
"אז אמרתי".
ומאותו רגע, הרגשתי שהמכונית נוסעת במרץ, בהתלהבות. חייכתי אל גיא, העתרתי עליו מתיקויות מילוליות ומבטי סוכריות. הוא נענה לי בלי לשאול איך השתניתי. כל מילה הצחיקה אותנו. "אנחנו מתאימים, את יודעת"? הוא אמר לי. ניסיתי לא לאפשר למשפט הזה להכביד אותי. סילקתי אותו מברכיי, שעליהן התיישב בעקשנות. נשפתי עליו והוא עף מהחלון.
