פרק 4: עירא

 

תקציר הפרקים הקודמים: העיתון פרוטוקול נחנך בהופעת השקה. שלומית נזכרת בימיה באולפנא ובחברותה עם גיא הראשון, שאיתו נהגה להעריץ את כתיבתו של גיא השני.

 

 

בבית שקוף, גר איש שקוף, שיש לו לב שקוף, אבל לא מזכוכית, כך ש- שום דבר לא נשבר.

 

"אני לא מאמין שאת שרה את השיר הזה", אומר גיא.

"מה אתה מנסה להגיד"?

"שהוא קליט? לא יודע. מה דעתך עליו"?

"על עירא או על השיר"?

"את חושבת שאפשר להפריד בין שניהם"?

"שאלה טובה".

 

השיר הזה נגרס בי מאז שגיא השמיע לי אותו אתמול, פעם אחת. שיר בודד על דיסק  ריק. עירא, שאני לא מכירה, כתב אותו בטח על עצמו. יש לו קול כמו ספל מזכוכית, שלוכדים אותו בשפתיים ובמקום לשתות ממנו, נוגסים בו, והפה מתמלא  בפירורי זכוכית, שמנסים לאכול אותם, והם נדבקים לשיניים הטוחנות, וחותכים את הפה ומגירים ממנו מעיינות דם. אבל הקול הזה גם צלול, אם עוברים את השכבה האטומה.

 

"אז מה את חושבת"?

"ששיר אחד לא מספיק לי. ממתי אנחנו אמורים להתרשם משיר אחד. מי זה בכלל? אתה מכיר אותו"?

 

גיא מחייך, ואומנם זיהיתי את המניפולציה, אבל כבר היה מאוחר מדי. "לא ממש, אבל תודי שהוא מסקרן אותך".

"אתה רוצה שאני אפגוש אותו ואכתוב עליו".

"ברור".

"אבל למה דווקא אני"?

"כי אני מכיר אותך. יהיה לך מעניין".

"אבל אין לי מספיק… מה הסיפור שלו? אני צריכה עליו חומר רקע. מה הקולב? למה הוא? למה עכשיו"?

 

כך ש- שום דבר לא נשבר.

 

"שלומית, שיר אחד מספיק. תאמיני לי. יש לך כל מה שאת צריכה. במקרה שלו, את לא צריכה יותר. תשבי עם השיר הזה. תשמעי אותו כמה פעמים שאת רוצה. את יכולה לדלות ממנו את הכל".

"אתה לא מגזים, גיא"?

"איך שאת רוצה".

 

התופים והגיטרות החשמליות עם הבאס, ובלי גיטרות אקוסטיות ובלי קלידים ובלי כלי נשיפה.  כל הכלים באים רק בין המילים. אבל כשהוא שר – דממה. רק הזכוכית.

"לא יודעת".

גיא עוזב אותי. "איך שאת רוצה".

 

ברור שאי אפשר לתקשר איתו. מה חשבתי? עירא עויין אלי את מבטו. "זה הראיון הראשון שלך"?

"מה פתאום"!

"מה כתבת? ואיפה? את יכולה להראות לי"?

 

"למה אתה כל כך חשדן"? אני שואלת, כשהסיבה ברורה לי לגמרי. זאת החצאית הארוכה שלי. דווקא אופנתית. אבל כמו שאמר פעם גיא, לובשים אותן עם גופיות.

"שום חשדן", אומר עירא. "אני אומר את זה לכל אחד שרוצה לראיין אותי".

 

בא לי ללכת מפה. האם גינוני הסטאר המעצבנים האלה הם חלק מהאומנות שלו? ואם כבר, אז שיהיה כוכב, קודם כל. מי מכיר אותו בכלל? מי שמע עליו? אני בטוחה שאפילו בפורום של המוזיקה, אם אזרוק ככה את השם שלו, עירא, אף אחד לא ידע מיהו. כולל המעודכנים ביותר.

 

הוא כבר מזמן עזב אותי ונכנס לחדר אחר. מצאתי אותו מסתודד עם איזו גיטרה. כן, רדפתי אחריו עם העיתון שלנו. "תקרא".

"כבר קראתי. נראה לך שהייתי מדבר בכלל עם גיא, אם לא הייתי מעריך את העבודה שלכם"?

"אז קראת את מה שכתבתי"?

"מה כתבת"?

"את זה ואת זה ואת זה ואת"…

"את שלומית חן"?

"כן".

"לא חשבתי שאת"…

"דתייה"?

"את כותבת טוב. את מבינה במוזיקה".

"תודה".

"אז תכתבי עלי, ככה בסגנון שלך"?

"אם תצליח להרשים אותי, והאמת היא שהתחלת רע, אתה יודע".

"אני יודע. מה אפשר לעשות בשביל לתקן את זה"?

"קודם כל לשיר, לנגן. אולי ככה אני אצליח כרגע להירגע".

"אני מצטער".

"טוב נו".

"תעצמי עיניים, ואל תפתחי אותן. את יודעת מה, פשוט נכבה את האור".

 

הוא לא הזהיר אותי מראש, כך שהצלילים הפילו אותי לרצפה. מערבולת מכווצת של רעש, שלא הצלחתי לזהות ממה הוא מורכב. באותה פתאומיות הוא הדליק את האור. "הי. את בוכה".

נשמתי עמוק. "מה זה היה"?

"זה הייתי אני".

"נעים מאוד".

"את בטוחה"?

 

לא הייתי בטוחה, כמובן. בחוסר הקומוניקטיביות שלו הוא הצליח לתקשר איתי לא רע, בינתיים בלי להגיד הרבה. כלומר לא במילים.

 

"את שותקת".

"שתיקה כהודאה".

"מה"?

"בוא נדבר".

"מה את רוצה לדעת"?

"מה זה? מאיפה זה? מי אתה? לאן אתה רוצה להגיע"?

"אני חושב שהגעתי".

"אז אתה פחות טוב ממה שחשבתי עליך".

"רגע. את מראיינת אותי או שאת שופטת אותי? מה את רוצה להגיד לי, שכל הזמן צריך לחפש? שזאת המהות? את באמת מאמינה בכל הבולשיט הזה? הרי היפלתי אותך לרצפה. ממש ככה. ליטרלי. מי היה מאמין שהביטוי הזה נאמר על משהו אמיתי, אה? נפלת ממני. ואת יודעת משהו? אל תתפסי מעצמך מיוחדת, וזה לא שיש לך כוחות לתקשר עם אנשים בעייתיים כמוני. זאת התגובה שאני מקבל מכולם. וזה מה שכל אחד שעושה מוזיקה רוצה. אז אני הגעתי. השגתי את שלי. וכל מי שלא משמיע אותי, יש לו בעיה. וזה ההפסד שלו. עכשיו את בטח לא מרוצה כי אני מדבר בקלישאות, אה? את נורא שקופה, אז למה את חושבת שאת מיוחדת"?

 

"מי אמר שאני מיוחדת? כלומר מי אמר שאני חושבת שאני מיוחדת"? לרגע נבהלתי מהבלבול שלי. למה הוא מתעקש לערער אותי? ברור שהוא מתגונן איכשהו, אבל ממה?

"נתקענו, אה"? הוא אמר. הפעם לא בלעג, אלא בשקט, שכיווץ לרגע את כתפיו, שניתרו עד אותו רגע בעקבות צווארו, ששאף אל ראשו, המורם אל מעלה.

הנהנתי.

"מה את חושבת על המוזיקה שלי"?

"אני פה. לא"?

"שזה אומר שהיא טובה בעינייך? אתם כותבים בעיתון שלכם רק על דברים טובים"?

"רק על דברים שמסקרנים אותנו".

 

ושוב שתקנו, "שיש לו לב שקוף", חשבתי. "מאיפה אתה"? שאלתי.

"במקור? או מאיפה אני עכשיו"?

"במקור".

"תל אביב".

"ואיפה אתה גר עכשיו"?

"תל אביב".

"בן כמה אתה"?

"מה זה משנה"?

"זה לא משנה. אבל אני מעדיפה להתחיל עם הפרטים הקונקרטיים, ואחר כך לעגן אליהם את האומנות, או להיפך. לא יודעת".

"אני מבלבל אותך"?

"ברור".

הוא צחק. זה קרה בדיוק כאשר החלטתי שאין לו חוש הומור,  ומיהרתי לתהות אם יוצר אמיתי מוכרח –  כמו שרציתי להאמין – להכיל את התכונה הזאת, ורצוי גם  בבקשה  להחצין אותה.

"אתה מודע לזה שכשאתה צוחק – טוב, לא חשוב" – אומנם הוא חייך, אבל הדריכות הפכה את חיוכו לשכלי, כך שנבהלתי.

"תמשיכי. מה רצית להגיד"?

"כלום. הלכה התדמית".

"שלי. את מתכוונת לתדמית שלי".

"כן, אני מעדיפה אותך מחייך וצוחק. אבל אתה צריך לדעת שכל מה שאתה מנסה להגיד או להראות או להוכיח, הכל יורד לטמיון".

"למה את חושבת שהכל תדמית? למה את לא מאמינה לי? ומה את חושבת שאני מנסה להראות? מה אני מעביר"?

"ניכור אולי? אבל יותר מדי אכפת לך. את זה אני מסיקה מהחיוך שלך".

"אני לא חושב שהרעיון זה להתנכר. אולי זאת קשיחות. אני בטח מנסה להתגונן".

כל כך שמחתי שהוא אמר להתגונן. "ממה אתה מנסה להתגונן"?

"מכך שלא יבינו אותי. אני יודע שככה עוד יותר לא מבינים אותי. את מקליטה אותי"?

"כן".

"כי לא ראיתי אותך רושמת כלום. ואני מתאר לעצמי שמה שאנחנו מדברים מעניין אותך. מאוד מעניין אותך. רגע, גם הקלטת אותי מנגן"?

"כן".

"מישהו הרשה לך? איזה חוצפה. מה את מנסה? איך את מעיזה לשדוד את המנגינה שלי"!

פסיכופט – אבל גערתי בעצמי על החיפזון האוטומטי שטרק לי בראש את ההגדרה. "אל תדאג, זה רק לתצרוכת עצמית".

"זה לא כל כך פשוט כמו שאת חושבת", הוא אמר ברכות נגטיבית לדיקציה הקודמת שלו.

"למה אתה מתכוון, עירא"?

"את תקשיבי לזה, אני בטוח, ותנסי לשחזר את הנפילה שלך. מעניין איך ילך לך, אבל זה לא חשוב. מדאיג אותי יותר שתשמיעי את המוזיקה הזאת לגיא. ואתם תדברו עליה, ועלי. אולי תתווכחו, אולי תסכימו, זה לא משנה. הדעה – שאין לכם עלי, ואני לא מעוניין שתהיה לכם – הדעה הזאת תתחיל להתגבש. ותגיעו לאט לאט להסכמה, ותנסחו אותה".

"ואז"?

"זה יהיה כתוב בעיתון".

"אבל בכל מקרה זה יהיה כתוב. מדובר בכתבה עליך, על המוזיקה שלך".

"כן, אבל אסור לך להתייעץ עם אף אחד. הרי יכולתם להגיע שניכם ביחד, או שרק גיא, ועובדה שבכל זאת את כאן, לבד. אז תתמודדי עם זה לבד. מבטיחה לי"?

"בסופו של דבר, זאת תהיה ההתמודדות שלי לבד מול המסך של המחשב. אל תדאג".

"אבל המוזיקה שלקחת לי. מה יהיה איתה? היית אמורה לשחזר אותה לבד. זה כמו כשכותבים ביקורת על הופעה חיה. כותבים על סמך הצלילים ששרדו את הדרך הביתה. מה שנשאר, הוא מה שחשוב".

"אתה בטוח בזה"?

"מה פתאום".

הרכנתי את ראשי כדי להתמודד עם הסוואת החיוך הרחק מעיניו. כשהבטתי בו שוב, ראיתי את שרידי חיוכו. "תני לי שם", הוא התעשת במהירות.

"שם"?

"למה שניגנתי. למה שיש לך בתוך הקסטה. מה השם הראשון שעולה לך בראש. אל תחשבי".

"חלודה".

הוא טופף על בטנו בעליצות. "מאה אחוז".

"זהו? התקבלתי"?

"את רוצה"?

שאלה מכשילה, כמובן. נורות החשמל הפנימיות ריצדו. מישהו מנסה להתחיל איתך? מרואיין מול מראיינת או גבר מול אישה? אז חייכתי. והכרחתי את עצמי להשהות את החיוך, אף שההוראות היו לטאטא אותו בחיפזון.