פרק 7: בארוק

תקציר הפרקים הקודמים: שלומית מתאהבת בצוהר יותר ויותר.

בניגוד להופעה התכליתית מהערב הקודם – הֶרכב שדחס את הבמה בהלם מלוטש של נודד מזויף ששב הביתה, עטוף ביהירות ההתרפקות על הטיול – הפעם עמדה מולנו להקה מהוססת. הסוליסט של "צמצם" אחז את המיקרופון במגע רופף, וגם כשהם צעקו, הרגשתי שהשירים שלהם מתחננים שמישהו יגן עליהם מהחשיפה. ממש יכולתי לשמוע את צלילי המפתח שלהם מאוושש בחור המנעול. הנה, תיכף אנחנו יוצאים. אבל אף שהם שחררו את הנעילה, הדלת עדיין לא נפתחה.

אחרי ההופעה הצעדים של גיא כעסו. הוא הכריח אותי לבוא איתו לבר של הרוקיסטים, בארוק. הוא נאלץ להכריח אותי כי הספיקה לי פעם אחת שם כדי שאחליט להימנע לתמיד מהצבעוניות המונוטונית הזאת. להיות שם, זה להיקלע אל מסיבה שלא הוזמנת אליה, ולשמוע את המוזיקה מתריסה לתוך אוזנייך מתוך העשן הבוטה: "זאת לא המסיבה שלך, והמכנה המשותף של החוגגים הוא שכולם יודעים את זה. וגם את יודעת את זה. לכן המוזיקה הזאת ברורה לך. מתי כבר תלכי? אם תישארי, ניאלץ להשמיע את סודותינו המסריחים בנוכחותך. את תשמעי ולא תביני, אבל הצליל המכוער של המילים יעוות לך את הגוף. תלכי מכאן".

אבל גיא הביא אותי. והוא המארח שלי, ולכן אחראי עלי. הם ניגשים לשולחן שלנו. אני מכירה אותם מהצילומים בעיתונים ובטלוויזיה. בהופעות של חלקם הייתי. הגיל שלהם מתחיל בגיל שלי, אולי קצת קודם, אפילו עשרים, אבל הם ממשיכים אל הגילאים של גיא ומסתיימים רגע אחרי ארבעים. "זאת שלומית", אומר להם גיא. "היא עורכת איתי את העיתון".

"הא"? הם אומרים. או: "באמת"? הם לא מציגים את עצמם, כמובן. ברור שאני אמורה לזהות אותם. הם לא יקבלו שום אפשרות אחרת. והם צודקים, לעזאזל.

הבנות היחידות שנמצאות בפאב הזה הן חברות שלהם או מעריצות, או מעריצות שהגשימו את ייעודן ועכשיו הן גם חברות שלהם, או מלצריות – שזה פחות או יותר אותו דבר. אין שם אף אחת שנראית רגיל ומטה. כולן יפהפיות, וגם אלו שלא – מפצות על כך באיפור חתיכי, ומתלבשות בסגנון – איך היו קוראים לזה באולפנא? לא צנוע. את רואה? הראיתי לשלומית בת השש עשרה, ששאלה פעם בביישנות את מאיה מה זה סקסי, "הבנות האלה, הן סקסיות".

ואת לא, את לא – שרה רק לי המנגינה. ואף אחד לא שם לב שאני בכלל לא תורמת לשיחה, כי זאת לא הייתה שיחה, אלא הנפקת מצע מילים, שירפד את תוצאות האלכוהול שלהם.

"דווקא התאפרתי", אמרתי לגיא כשיצאנו משם בפעם הראשונה, שהחלטתי שתהיה האחרונה.

"הא"? שאל גיא שפספס את ההקשר, אבל גם אני כבר שכחתי אותו. אחר כך הוא כאילו התעשת. "באמת? לא שמתי לב".

אז גם הומואים מסתכלים על סקסיות.

ועכשיו אני עייפה מלהתנגד לגיא. ובעצם, זאת המעשיות שלי. הרי הוויכוח שאיאלץ ליזום באמצע הרחוב, יסתיים בניצחונו המובהק, הודות לעליונותו המילולית. אז עדיף לשמר בחוכמה את שרידי האנרגיה שלי. וכך הזמנתי את הקולה שלי ושתקתי כשגיא איתר פליטים מהקהל, כינס אותם לשולחן שלנו ונאם: "צמצם עוד לא בשלים. מי המטומטם שהחליט שדווקא עכשיו צריך להוציא להם את הדיסק? שמעתי את הדיסק וחשבתי: זה לא אומר כלום. בהופעה אפשר יהיה לראות אותם באמת. אבל מתברר שההופעה יותר גרועה. בכוונה לא הלכתי להופעה ראשונה שלהם. רציתי לתת להם להשתפשף. זאת לא חוכמה לקטול אנשים שלא מורגלים בהופעות. אבל הם כבר היו במועדונים ובפאבים ובהשד יודע איפה. הם עברו את המסלול. ויש להם את הקהל שלהם, שישמור להם אמונים בכל מקרה. אבל אני אומר לכם: זאת בדיחה עצובה. ומה שהכי חבל לי זה שדווקא יש להם פוטנציאל. מה את אומרת שלומית"?

שתקתי. חשתי את הרטט המסרב להותיר את גיא בלי הגיבוי שלי. אבל לא חשבתי כמוהו. מגושמותם התרפקה על ליבי והודיתי בתוכי שאני פוחדת מהיום שבו תוכחד והם יהיו "מקצועיים".

"אני חושבת ששתית יותר מדי".

"זאת רק הבירה השלישית. מה קרה לך? את יודעת שרק כשאני שיכור אני אומר את האמת".

"כולם ככה. אתה יודע, נכנס יין, יצא סוד".

"אני מת לראות אותך שיכורה".

"באמת היית מת. רוצה לשמוע את האמת שלי"?

"כן".

"אני אוהבת אותם ככה. מסורבלים. יש לי חשש שהאותנטיות שלהם תיעלם אם הם יהיו מקצועיים מדי".

"איזה שטויות את מדברת. תארי לעצמך שהיו מוציאים לאור ספרים שלא עברו עריכה"?

"מה הקשר"?

"מה הקשר? שלפי השיטה האווילית שלך, סופר צריך לכתוב מנהמות ליבו, שהן, כידוע, אותנטיות לחלוטין, ולא להחליש את עצמו על ידי עריכה של עורך מקצועי. ובעצם, יותר מזה: אסור לו אפילו לערוך את עצמו בעצמו. אסור לו למחוק את המילים של עצמו. את יודעת, פגיעה באותנטיות הקדושה שלך".

"היא לא שלי והיא לא קדושה. למה אתה מתקיף? בסך הכל אמרתי לך את דעתי".

"לא היה מזיק לך בעצמך שתחשבי קצת על הדעה שלך לפני שאת אומרת אותה. או שאת לא רוצה לפגוע באותנטיות של עצמך"?

"אתה מגעיל אותי, וזאת כבר הבירה החמישית, ולמה אתה בכלל בוחר להשתכר דווקא מבירה ולא מיין"?

"מה זה משנה לך"?

"אני לא אוהבת את הסירחון של הבירה".

"אם ככה, את לעולם לא תהיי רוקיסטית. אין סיכוי שתהיי, בלי השילוש הקדוש של בירה, יזע ודמעות".

"שילוש קדוש. מצאת למי להגיד".

"אוי, אני מצטער ידידתי. את פוחדת שזה מדבק ושתהפכי לנוצרית"?

"יש אנשים שהשכרות הולמת אותם, ואתה לא אחד מהם. תאמין לי".

"אף אחד. אני מבטיח לך שהיא לא הולמת אף אחד, אבל אני דווקא מרגיש שמשהו הולם בי".

"סליחה? אפשר להפריע לכם"?

זה היה יקי, מ"צמצם". האם יש סיכוי שהוא לא שמע את השיחה שלנו? אבל במקרה כזה, הוא לא היה מבקש רשות להתערב. רציתי לכבד אותו בהימנעות מפלישה לעיניו, אבל  גם סיקרן אותי לגלות איך נראות עיניים של מובס. מסקנות: פתוחות נורא, עד כדי גילוי כמעט מביך, ברורות – לא מתעמעמות מטשטוש של אלכוהול או סמים, ובעיקר – דורשות משהו, שבוודאי יטילו אותו על הרשות המבצעת – הפה. למה חשבתי שאני עומדת לפגוש תבוסה?

"בטח שאתה יכול להצטרף אלינו", אמרתי. "אני מקווה שאתה לא נעלב מהרעלים  של גיא".

"מצטער", אמר גיא. "לא התכוונתי להיות בוטה. תנסה לראות בזה ביקורת בונה".

"אין לי בעיה עם ביקורת", טען יקי, "אבל למה לא ביקורת ישירה? למה אתה לא יכול לומר את זה לנו? מה זה עוזר שאתה מדבר עם הקהל שלנו"?

"אולי בגלל שנפגעתי מכם", הביט גיא אל הבקבוק שלו, וסימן למלצרית.

"אתה נפגעת"? השתאה יקי.

"כזה הוא גיא", מילאתי את תפקיד הדוברת, "כשהמוזיקאים שלו לא עומדים בקריטריונים שלו, הוא לוקח את זה אישית".

"שלו? מוזיקאים שלו? אנחנו לא של אף אחד. בקושי של עצמנו".

"תעני לו", ביקש גיא, ונאות לקבל מידי המלצרית את הבירה השישית שלו.

"גיא חושב שהוא האבא של כל המוזיקאים הישראלים הצעירים והחדשים", קריינתי. "הוא מוכן לחבק אותם ולהעניק להם תנאי גידול משובחים, אבל הם צריכים לשמוע בקול השחצן השיכור הזה".

"לשמוע בקולו? נשמע מעניין", אמר יקי בקול של פרשן לענייני ביזאר. "אבל מה זה אומר בדיוק? מה רוצה הגיא"?

"אה, זה פשוט", התוויתי תנועה מבטלת על סף הבוז. "הוא רוצה שתהיו טובים, שתעשו מוזיקה טובה".

"זה הכל"? התפלא יקי.

"זה הכל"? הטיח גיא בשולחן את כל זעמו המקצועי, אבל הדי. ג'י אפילו לא טרח לעמעם את האומנות שלו לכבוד גיא, כך שהחרון נבלע בשולחן.

"אני מזמינה מונית", הודעתי לשניהם. "אשמח אם תצטרף אלי, גיא, ויקי – נעים מאוד. השיחה הזאת רצינית, ואתה מוזמן לחדש אותה מתי שתרצה. עכשיו זה פשוט לא זמן מתאים, כמו שאתה רואה".

"כן, אני רואה".

"רגע, אל תלך יקי. חשוב לי שתדע שאני בעדכם, וגם הגנתי עליכם".

"אני יודע, שמעתי וזה ניחם אותי. אומרים בברנז'ה שיש לך השפעה טובה עליו".

"באמת אומרים"? הסתכלתי סביבי בתקווה. התפאורה הרגילה – עשן, שחצנות הקבועים במקום. ובמקום הזה, כולם קבועים. אם הם היו מביטים בי, אולי הייתי יכולה לבדוק האם משהו השתנה במבטם. אבל כמו תמיד, הם לא היו מתוכנתים לראות אותי.

הקשבתי לקולי המזמין לנו מונית. כל כך מעורפל. האם ניתן להשתכר מבקבוק קוקה-קולה לא גמור? "אתה רוצה להגיד לי שתצליח להגיע מחר לעבודה"? שאלתי את גיא.

"תזכירי לי איפה אני עובד"?

"הבנתי. אתה בטוח שזה רק אלכוהול"?

"מה את רוצה ממני? את היית לידי כל הזמן".

"ואולי זה עוד ממקודם? אני לא נמצאת איתך עשרים וארבע שעותודה לאל".

"לא, לא, לא. כמה פעמים הסברתי לך שאני נקי. שמאז גיל 19 לא נגעתי אפילו בגראס. זה כבר יותר מעשר שנים, כשאני חושב על זה עכשיו. איך אני בחשבון? את רואה? אני לא שיכור".

"בכלל לא".

"מה זאת ההתנשאות הזאת"? הוא המשיך את השיחה בתוך המונית. "וממתי את מבינה בכלל בסמים"?

"אני לא"!

"אז מה את מתנהגת כמו איזה סוכנת לא סמויה? את שוכחת שאני זה שגידלתי אותך. הרי אם לא הייתי אני, את אפילו לא היית מרגישה שיש כמה אנשים שאת מכירה, שלא יכולים לתפקד בלי הדברים האלה, מדי פעם. חברים שלך"!

"הם לא חברים שלי".

"זה מה שאת חושבת".

"בבקשה, בבקשה אל תגיד לי שאתה מדבר על גיא".

"לילה טוב. נהג, אתה יכול לעצור לה כאן. את רוצה שאני אלווה אותך עד לדירה שלך"?

"לא תודה. תגיד, דיברת על גיא"?

"מה את רוצה ממני? תשאלי אותו בעצמך".

"זה לא מצחיק. גיא, תענה לי בבקשה".

"על צנעת הפרט שמעת"?

"אתה עובד עלי. נכון"?

לא הצלחתי לישון. אולי אני אקח מחר חופש? בעצם מותר לי להיות חולה. אבל בטח גם גיא לא יצליח להגיע לעבודה, ומישהו חייב להיות במערכת, לענות לטלפונים, לקיים מראית עין של עיתון. וגיא, בליבו השיכור, יודע שאני בטוח אחפון את האחריות בזרועותיי הנשיות.