פרק 8: שני גיא

 

תקציר הפרקים הקודמים: העיתון משגשג. גיא ושלומית מבקרים בבר של הרוקיסטים, "בארוק". גיא לא שולט במה שיוצא לו מהפה, ושלומית מנסה להציל את המצב.

 

 

גיא לא היה בדירה. אני לא מבינה, הוא אמור לגור כאן בינתיים, עד שימצא עבודה או דירה או שתיהן. גיא עתיק מילא את ליבי. רק לפני שבוע ידעתי שאין כזה דבר – סתם מפגש ביניהם. שאם אפגיש אותם תהיה לכך משמעות גורלית. ופתאום זאת הייתה חובה. אבל כה אסורה. מה אני עושה עם החטא הזה, כשמולו עומדת הבדידות?

 

ושוב נזכרתי בגיא הישן. הקשבתי לאוויר השחור, הגברי ברכּות. אתמול הרגשתי את עיניו המתוסבכות בוהות במקום מרוחק ממני – לא יודעות שעליהן לבקש את עיניי. כשתסבוך פוגש תסבוך, אחרי הפיצוץ יש שקט. לשקט הזה יש מנגינה. לך בעקבותיה הלך כי תמו נדודיך.

 

"אבל למה אתה רוצה להיפגש איתו"?

"אני מתפלא עלייך, שלומית. זה הכי ברור בעולם. שכחת שגדלנו עליו? ובסוף את פגשת אותו, ואפילו הצלחת למצוא לעצמך עבודה על בסיס קבוע, איתו. ואת הדבר המינימלי, להפגיש בינינו, את מונעת ממני? באיזו זכות? וחתיכת תירוצים יש לך".

"אבל זאת לא הסיבה היחידה שאתה רוצה לפגוש אותו".

"כן? יש משהו שאני צריך לדעת"?

"אתה כבר יודע. כבר מסרתי לך את האינפורמציה הזאת. מה אני נראית לך, שדכנית"?

"שלומית, כמה פעמים אני צריך להסביר לך שלא כל הומו שנפגש עם הומו, נכנס איתו אחר כך למיטה או מתחתן איתו. נניח את. את הטרוסקסואלית. אז מה, כל גבר שאת פוגשת את חושבת שתתחתני איתו"?

"לא כל גבר, אבל אם הוא מתאים, ופנוי, אז כן".

 

"תכירו – גיא. גיא".

"נעים מאוד". "נעים מאוד".

 

"וכאן המחשבים, וזה חדר הגרפיקה ופה הדיסקים, ואני כבר רואה ששלומית שדדה מפה כמה. אה, ותראה: נכון שהחדר הזה דומה לחדר חזרות? יש לנו אפילו קצת ציוד. איך שלומית עוד לא הביאה אותך קודם? איך? איך"?

ושני הגאיים הסתכלו אלי וחייכו. ואחר כך לא הסתכלו עלי יותר.

 

ולמה גיא ניסה לקשור את גיא עם סמים? הוא סתם רצה לבלבל אותי. אולי בגלל שהוא בעצמו היה מבולבל. אבל ממה? מה היטה את ראשו? אני זוכרת שבשבוע העבודה הראשון שלנו, קראתי בעיתון על פשיטה שערכה המשטרה ב"רחוב הסלבריטאים".

"זה הורס לי את הכל", אמרתי לגיא.

"מה הורס לך"?

"אני מעריכה אותם פחות. לא היה לי מושג שהם מעשנים סמים, שהם מסוממים. זה מגעיל אותי. אולי גם מפחיד אותי, אבל בעיקר מגעיל אותי".

"למה מגעיל? סיגרייה רגילה זה עוד יותר מגעיל".

"אתה צודק. אבל זה פחות מסוכן".

"מה את מדברת? איפה את חיה"?

"העיקר שלא ליד מסוממים".

"תגידי, את נורמלית? את מתייחסת לזה כאילו שזאת מחלה, מחלת נפש אפילו".

"נכון. ועובדה שאני ואתה, שאנחנו נורמליים יחסית, לא נחשפנו לדבר כזה".

"דברי בשם עצמך".

"מה? אתה מסומם"?

"לא".

"אתה רואה"?

"אבל הייתי".

"אמאל'ה. אני מדברת עם מישהו שמעשן סמים".

"את מוכנה להירגע? תבטיחי לי עכשיו שאת עושה את עצמך, שזה לא באמת מבהיל אותך".

"תגיד, גיא, שכחת איפה גדלתי? מה אתה רוצה ממני? גם ככה יש עוד כמה דברים שאני צריכה להסתגל אליהם. וחוץ מזה, אם הם לא יכולים ליצור בלי להזדקק לתמריצים המעוותים האלה, אז בוז לאומנות שלהם"!

"למה את מתכוונת"?

"נו, לזה שהיצירה שלהם שקרית, אם הם לא יכולים להגיע אליה בעצמם, בלי התיווך הזה".

"אני לא התכוונתי לחלק הזה במשפט שלך. מה זאת אומרת יש עוד כמה דברים שאת צריכה להסתגל אליהם"?

"אה, כלום".

"שלומית, התכוונת לזה שאני הומו"?

"מה"?

"אל תגידי מה. פשוט תעני לי".

"גיא. נו. אתה יודע טוב מאוד שאני מקבלת אותך".

"ממש תודה לך"!

"למה אתה נעלב? תפסיק להעמיד פנים. כן, אתה רוצה שאני אשקר לך? שאני אגיד לך שזה לא חדש לי, כל ה… ה…הוויה הזאת. אל תעשה את עצמך. זה טבעי לי עכשיו, אבל רק בגלל שאני מחבבת אותך. אתה מבין? בשבילי אתה לא הומו, אלא גיא".

"גיא ההומו".

"ברור, גיא ההומו. מה אתה מתחיל להיות לי רגיש? זה כאילו שאתה לא מקבל את עצמך. מה אתה פתאום צריך כל כך דחוף את האישור שלי? בשביל מה"?

"זה חשוב לי. וזה לא האישור. אני לא זקוק לאישור מאף אחד, ובטח שלא ממך, אבל אני צריך לדעת שאני לא איזה מוקצה מבחינתך".

"אתה יודע, אפילו זה שאתה חילוני, סתם חילוני שלא שומר שבת, זה לא הכי טבעי לי. רק שתדע".

"את דווקא נראית בסדר".

"ומה זה אמור להביע"?

"כלום, שחוץ מהבגדים הלא אופנתיים שלך, את דווקא נראית די אנושית".

"ממש תודה". לא הבנתי למה קולו ניגן עלבון. "גיא, מה קורה"?

"אז הומואים וסמים זה הולך אצלך ביחד? זה אותו דבר? זה נבלה וזה טריפה ושניהם תועבה"?

"אתה לא קולט את מה שאני מנסה להגיד לך, נכון"?

"לא ידעתי שאת מנסה להגיד לי משהו".

"אני מסבירה לך שאפילו סתם חילול שבת זה בשבילי לא טבעי, למרות שלצערי אני דווקא מתחילה להתרגל לסביבה".

"את יודעת מה מפריע לי? הדרמטיות הקיצונית הזאת. את יכולה להגיד אי שמירת שבת, אבל את אומרת חילול שבת. כאילו שזה איזה חטא. משהו נורא".

"אבל גיא, חילול זה בסך הכל בא מהמילה חול. אתה עושה מהשבת הקדושה יום חול, זה הכל. וזה בדיוק מה שאתה עושה. אתה לא יכול להכחיש את זה".

גיא הביט בי בעצב. "את צודקת, כנראה. אבל יש לי הרגשה שכשאת אומרת 'בסך הכל', את בעצם משקרת. זה לא כל כך בסך הכל מבחינתך".

 

בסך הכל הוא צדק.

 

"ומה ההבדל בין חילול שבת לאכילת ציז'בורגר"?

"אין הבדל".

"ידעתי".

"אז עכשיו אתה כבר הומו גאה"?

"תמיד הייתי".

 

תמיד הוא היה. גם בזמן שהוא כתב בעיתונים שקראתי כתלמידת אולפנא. אפילו אז הוא היה הומו, רק שאני לא ידעתי. לא העליתי בדעתי שזה פרט שאפשר לייחס למישהו. ואם הייתי יודעת, האם זה היה משנה את השתאותי מכישרונו ואת צמאוני לאותיותיו? מה הייתי חושבת? בהתחלה בטח הייתי מזדעזעת, אבל אחר כך הייתי נרגעת ומצמידה אותו אל ליבי בברק חדש, כמו פרי מארץ אחרת. אקזוטי. בעצם, ככה התייחסתי אליו כשהעובדה התבררה לי. אבל זה כבר התרחש אחרי ההיכרות שלנו.

 

שירות לאומי. אני העורכת והכתבת המרכזית של ירחון האגודה הראשית להתנדבות, שאחראית על כל המערך של בנות השירות הלאומי בישראל. זאת תרומתי המפוארת למדינה.

"כמו בעיתון 'במחנה'", אמר היו"ר. תיכף הוא יגיד גלי צה"ל, חשבתי במיאוס קל, תיעוב מגזרי ראשון, שלא היכרתי עדיין ולא הבנתי את מקורותיו. שחצנות? יהירות?

"לא דומה יותר לעיתון 'הצופה', אם כבר"? העזתי להתחצף, אבל הוא בכלל לא שיער שמילותיי התמימות, בקול דקיק מהסוג של מדריכת אולפנא נלהבת, מייצרות התרסה. "איך שאת רוצה".

 

ונעזבתי לנפשי, עד שלמרבה חלחלתם הם ראו את הגיליון הראשון שייצרתי, עם מדור התרבות הנרחב שלו, שכלל ביקורות סרטים, מוזיקה, וגם טלוויזיה. "מה זה"?

"מה שמעניין אותנו, צעירות שמוכרחות קצת העשרה, אחרי שאנחנו נותנות את כל נשמתנו בהתנדבות לטובת המדינה".

"ומאיפה את יודעת שזה מעניין את הבנות"?

"מה זאת אומרת? זה מעניין אותי. אני בת. אני בגיל שלהן".

"ואיפה המסר"?

"איזה מסר"?

"את רואה? אם את שואלת, סימן שנכשלת".

 

עכשיו כבר היו פיקוח צמוד ומשימות שוטפות: סיקור ביקור המפקחת אצל הבנות בירוחם, יום עם הבנות בבית החולים שערי צדק, סיקור חודש ארגון בבני עקיבא סניף בית שמש, חגיגת חנוכה במעון לקשישים רמת גן, הפקת הצגת ראש חודש בבית הספר היסודי "חבצלת ישורון" בקריית אתא. כה לחי וכל הכבוד וכל המרבה הרי זה משובח.

ו"דבר הרב", ו"מפי הרבנית" ו"בנות יקרות" ו"בזכות צדקתן של נשות ישראל".

 

אבל האינטרנט היה פתוח עשרים וארבע שעות ביממה. עולם של צבע ומילים ואני מקפצת מלינק למשנהו עד שנעצרת בפורומים ובסוף מתקבעת בפורום המוזיקה.

 

איך הזענו על משמרתנו בלילות הארוכים. חיילים מטורללים בצבא שמעולם לא גייס אותנו. והמחויבות הזאת, כאילו שהמוזיקה לא תהיה בלעדינו. גאירדן. ככה הוא נקרא באינטרנט. האם זה הוא? ברור. סגנון הכתיבה הוא סימן ההיכר המובהק שלו. לילה. להקשיב וללמוד. המילים הן כמו מנגינות – ערוץ להזרמת המחשבות. כמה אנשים יש כאן? רק מי שמדבר נמצא? שקט. לזהות את האמת, שמטשטשת את עצמה במילים המוניות. בפנים חסרות עיניים, אבל נושמות את הצעקות. גם אני מייצרת רעיונות, אבל עדיין לא משווקת אותם. דרוש לי זמן.

 

גם מי שמקשיב משתתף, לא? הנה יצאתי לעולם! מה יהיה שמי? חשבתי והחלטתי –  שלומית. בפורום הזה שמי נתפס כניק-ניים מקורי. שם בדוי ראוי. מה עכשיו? בינתיים אני רק מגיבה, במילים קצרות וממוקדות. מתקדמת לעבר אנשים שאני לא מכירה, מביטה בגאירדן, אבל עדיין לא אומרת את המשפטים שיפגישו בינינו. מחכה שהוא יראה אותי. כל דיבור אלקטרוני שלי הוא אודישן, והוא הבוחן. אבל על מה אני נבחנת?

 

אני מתקרבת במעגלים סלולים, מפותלים אך צלולים. הוא זורק אל המחשב שלו – במה להמונים  – שאלה, כמו הזמנה לדו קרב. מישהו רוצה להתגושש?

אני – אבל אף אחד לא שמע. כדי לשמוע את הלחישה, את מוכרחה לשלוח אותה קודם. ככה זה עובד.

 

היא יושבת לה בפורום בלי לדבר

דברי טעם

אולי בכל זאת תנסה הפעם

בינתיים מקליקה

שתיקה.

 

אני הולכת לישון מאוחר

לא שומרת את עירנותי בשבילם

מרגישה את פסיעותיו על גבי

הלינקים, ועוד מעט

יגיע אלי

אולי.

 

ואולי יעדיף דרך אחרת

פחות מוארת, יותר מתקשרת

ואולי ילך לישון

או תינוק בכה

עד שלא אתמכר

בינתיים

נתראה מחר.

 

איזה שקט מפעיל המחשב

כשהוא נכבה?

עכשיו מהססת לפני המפגש

עם היום הבא

היא תגיד – אדרבה

הוא יאמר – מסיבה

ותביאי איתך

את מה שהבטחת.

 

אך אני לא הבטחתי

או אולי שכחתי

אך בכל זאת חייכתי

לפני שנרדמתי.