"אנחנו בתקופת האפשרויות הבלתי מוגבלות"

"אני מאמין ששנות העשרים של המאה העשרים ואחת יהיו סוערות וחדשניות הרבה יותר משנות השישים של המאה העשרים, ואני רוצה לרקוד במסיבה הזאת", כך מצהיר שרון מולדאבי בספר הביכורים שלו "להלל את החול". היצירה, שיצאה לאור לאחרונה בהוצאת הקיבוץ המאוחד, וזכתה בפרס משרד התרבות לספר ביכורים 2020, היא אוטוביוגרפיה מרשימה בכנותה ובחושפנותה. הוא ממפה בה את מצב התרבות בכישרון הניתוח החד שאפיין אותו עוד כשהיה עיתונאי ברדיו (גלי צה"ל, רדיו ת"א, "מהות החיים") ובפרינט ("חדשות", "ידיעות אחרונות" ו"גלובס") לצד הקריירה שלו כמוזיקאי, בשנות ה-90 כסולן להקת "גן חיות" ובתחילת שנות האלפיים כמוזיקאי עצמאי.

בשנים האחרונות הוא מומחה תוכן וחדשנות בטכנולוגיות מתקדמות, מציאות מדומה (VR  – Virtiual Reality ) ומציאות רבודה- AR )  Augmented Reality  ), וכיום מנהל מיזם חדש בתחומים אלה.

ב-20 בדצמבר הוא ירצה על אינטימיות גלובלית במסגרת פלטפורמה חדשה לחינוך והרצאות גלובליות אונליין, של הגורו-טק ג'ף פולבר, ויהיה הישראלי הראשון שירצה בה  בעברית. "אספר שם על מה שהשתנה בחוויות שיתוף ותוכן במאה השנים האחרונות, ומה יקרה בעשור הקרוב", הוא אומר. הזדמנות מצוינת לדבר איתו על כך גם בהקשר של סיכום השנה במוזיקה העולמית – שיבושים ומהפכות.

אז מה באמת השתנה?

"פעם, הייצור של התוכן היה בידי מעט מאוד אנשים שיצרו תכנים לכולם. היום, לראשונה בהיסטוריה, מיליארדי אנשים הם גם יצרנים, גם משתפים וגם צרכנים של תוכן בו זמנית. מגדל בבל הוא יותר גבוה ויותר מוצק מאי פעם. יש לזה גם השלכות שליליות – כמו פייק ניוז – ויש אנשים שרוצים להרוס את מגדל בבל כמו שטוענים שפעם אלוהים עשה, אבל לשינוי של האופן שבו אנחנו חווים תוכן יש השלכות בכל רובדי החיים. למשל, מוסד הביקורת העיתונאית של התרבות הוא כיום שולי בהשפעתו הצרכנית/פופולרית/מסחרית. במובנים עמוקים יותר של ערך ושל טעם, הסמכות זזה למקומות אחרים, וגם המובן של הסמכות עצמה השתנה מאוד".

יש בכלל סמכות?

"אנחנו מבוזרים. כמו שהביטקויון הוא אידיאולוגיה שלמה מול מטבעות של בנקים מרכזיים, ויש שאלות של ביזור ושליטה בכלכלה, אותו דבר קורה בעולם התוכן. וזו שאלה – מי שולט בתכנים, או מי מכתיב את הנראות, ובתחום של כלכלת תשומת הלב – למי בעצם יש את הכוח. בימי קדם, את כל התוכן ייצרו בעיקר הדתות, ואחרי כך עמים ומדינות, מלכים ואנשים שהכוח היה בידם. היום, יש כאלה שחושבים שמי ששולטים בתוכן זה גוגל ופייסבוק, ויש שחולקים עליהם. בכל מקרה, אני מסתכל על הצדדים החיוביים של זה, של תיראו איזו עוצמה יש לנו, האנשים הפשוטים והקטנים, להיות בכל מקום. הילד בן החמש שלי יכול להחזיק ביד אוצרות ידע ומידע שלא היו בידי גדולי המדענים והמומחים באוניברסיטאות המובילות בעולם לפני מאה שנה".

הוא גם חשוף לשפע של זבל וסחי שמעולם לא הייתה גישה כה קלה אליהם.

"נכון, לכל פלוס יש מינוס, אבל אני נוטה לצדדים החיוביים של זה. בעיניי, חלק מהגאוניות של טיקטוק למשל זה להבין את העובדה שאנחנו בתקופת האפשרויות הבלתי מוגבלות של ייצור תוכן, ויש פה דמוקרטיה מסוג שלא הייתה פה אף פעם במובן הזה. היום כל ילד בסין, בדרום אמריקה, בישראל או בפלסטין, יכול תיאורטית להשפיע על החיים שלנו, וזה מעורר השראה ותקווה" – וכאן החיוך של מולדאבי משתקף מהזום רחב להפליא.

איך לא להיות מאזינים פאסיביים

"זה כל-כך יקר ערך, כשקם אדם שהנשמה שלו פועמת במה שהוא עושה", הוא אמר לי בראיון שערכתי איתו ב-2007, ובדיוק כך הוא מתגלה היום, בת"א שעל סף 2021  – נלהב מהרפתקאות המקצועיות והאישיות של חייו החדשים.

הספר שלך מסתיים בחריקת בלמים מול צומת קריטי. מה התחדש בחייך מאז?

"בספר הגעתי לגיל 50 וניסיתי לסרוק בסיטי או באם.אר,איי את הנפש שלי ולרפא את כל אזורי החולשה. היום, כשאני בן 55 – המיפוי הזה די עזר, ואני מרגיש צעיר יותר מאשר אי פעם, ברוח לפחות, עם חוסן פנימי שלא היכרתי בעבר. השתחררה אצלי הרבה אנרגיה שקודם התבזבזה על הקונפליקטים הפנימיים שלי.

"באינטרואים בפגישות עסקיות אני מספר שבגיל 50 עברתי אירועים משני חיים: הולדת הבן שלי אוֹרי, גילוי ההיחלשות התמידית במיתרי הקול שלי – שבגללה אני כבר לא יכול להופיע כזמר ולהקליט באופן מקצועי, והדבר השלישי הנפלא: שבמקום שאצטרך למצוא את הקול שלי מחדש – בכל המשמעויות של המילה, כולל ייעוד – הציעו לי אז להצטרף לחברה המדהימה ווייבס אודיו Waves Audio)), שנתנו לי את הכלים והראו לי את האופקים של חיי הנוכחיים, שבהם אני מרגיש בר מזל".

כלומר, התגלית שלך שתיארת בספר, שאפשר גם ליהנות מהחיים, לא רק לכאוב אותם, היא כאן בשביל להישאר.

"אני מקווה. כנראה שהבסיס של זה מספיק איתן. 50 שנה חייתי עם קרעים ושבירויות, וכשהמלחמה הפנימית הגיעה לשלב של הסכם אי-לוחמה – אני לא מתיימר להגיד 'שלום' – זה מאפשר להתפנות לדברים כמו להיות הורה יותר טוב, בן זוג יותר טוב, לקחת יותר אחריות ולהיות יותר שאפתן ממה שהייתי אי פעם".

ושרון הישן לפעמים דופק על הדלת?

"כן, ואני מתייחס אליו בסלחנות. למדתי להרגיע אותו. אני כבר הורה יותר טוב של עצמי, וזה חשוב לא רק בהשפעה של זה על ההורות שלי לילד שלי, אלא גם במשמעות המקצועית: אני אוסף סביבי קבוצת אנשים ומתיימר להנהיג אותם, וחלק מהמשמעות של הנהגה זה לדעת להכיל, לטפל ולקדם את האנשים שעובדים איתך. כדי שזה יקרה, אתה צריך להיות מספיק אנושי ומכיל כלפי עצמך".

מולדאבי מתכוון למיזם שהוא מקים בימים אלה, שבו: "אנחנו רוצים לחבר אנשים באמצעות מוזיקה ומשחקיות, ולאפשר לאוהבי מוזיקה, בטכנולוגיה הכי פשוטה, את ההיקשרויות הרגשיות הכי עמוקות".

את שמות שותפיו בפרויקט – שאמור לצאת לאור בשנה הבא – הוא עדיין לא יכול לחשוף בשלב זה, ורק מספר שהם נאספו מתחומי הטכנולוגיה, ההייטק והעסקים – "אנשים מצוינים שכיף לי לקבל מהם השראה".

כמי שהוציא לאור ספר לאחרונה, מה דעתך על העתיד של שוק הספרים?

"קווין קלי בספרו 'הבלתי נמנע' כתב שבעתיד, הדפים של הספרים יהיו חיים. ואז, נניח בספר שלי, כל פעם שאזכיר שיר מסוים, יהיה לינק שיוביל אליו ויאפשר להקשיב לו, וכשאזכיר ספר, אפשר יהיה לקרוא אותו. כולנו נהיה מקושרים ואפשר יהיה להוסיף הערות על הדפים של הספרים. אין לי ספק שזה העתיד של הספרים. המקום של ספרות ככלי להצית את הדמיון, לברוא עולמות ולחלוק מה זה להיות בן אנוש, יישאר תמיד, אבל זה לא הגיוני שהיא תישאר מאובנת וקפואה. בספר שלי, למשל, ייצרתי פלייליסטים בספוטיפיי כדי שאנשים יוכלו במהלך הקריאה לשמוע את כל השירים שאני מתייחס אליהם, ובעתיד אנשים לא יצטרכו פלייליסט אלא הכול יהיה מקושר".

ומה לגבי עתיד המוזיקה? 

"ב-1999, כשיצא נאפסטר עם שיתוף הקבצים החינמי, שוק המוזיקה המוקלטת התכווץ. אנשים הפסיקו לקנות מוזיקה כמוצר פיזי, והתעשייה חטפה את השיבוש המטורף הזה שהקלטות של מוזיקה הפסיקו להיות מוצר שמייצר ערך כלכלי גדול. ואז התעשייה בנתה את עצמה מחדש. ב-2013 התחילה העלייה מחדש של שוק ההקלטות בזכות האון-דימנד סטרימינג, והיום שוק המוזיקה המוקלטת שווה 20 מיליארד דולר. מלבד זה, נוצר מודל כלכלי של הופעות. כלומר, אומן מתחיל להופיע מול עשרה אנשים, אחר כך צומח להופיע מול מאה, ואז אלף, וקומץ של אומנים יכולים להופיע גם מול 100,000. עכשיו, בגלל הקורונה, אנחנו שוב חוטפים את המכה – והפעם בתעשיית ההופעות. השנה המוזיקאים במערב איבדו בממוצע 75% ממקורות ההכנסה שלהם, והמודל הזה של ההופעות כנראה כבר לא יחזור".

גם כשהקורונה כבר לא תפריע?

"ברמה המקומית והאזורית לא תהיה פגיעה – ואלה חדשות מצוינות לשוק המוזיקה הישראלי. אם מדינת ישראל כולה מחוסנת וחיסלנו את הקורונה, ואם נצליח לפקח על מי שנכנס, אז לכאורה הכול יחזור להיות כרגיל. אבל תעשיית המוזיקה העולמית ותעשיית ההופעות בנויה על מודל אחר. עד לפני שנה למשל, כשהפסטיבלים הגדולים בעולם פתחו את הקופות שלהם, אז רכשת כרטיסים וארגנת את הטיסה והשהייה – ועשית את זה! הדבר הזה נגמר, ומי שהולך לסבול מכך זה לא האמנים הקטנים אלא דווקא הגדולים, כי לא משנה אם אתה אריאנה גרנדה או ביונסה או דרייק או הרולינג סטונז. כבר לא תוכל לתכנן שנתיים קדימה לוח זמנים לך ולכמה מאות אנשי צוות שזזים איתך לכל מקום, ואתה מכלכל אותם בכל מקום, ועובד בכל אתר שאתה מגיע אליו עם מאות או אלפי אנשי מקצוע מקומיים. אי אפשר יהיה לתכנן את כל זה מראש – גם כשהרבה אנשים יהיו מחוסנים – כשכל הכלכלה הזו בנויה על לעבור מייבשת לייבשת. יכול להיות שיהיו פסטיבלים או הופעות גדולות במינון מאוד מבוקר, אבל אני לא מכיר שום חברת אמרגנות והפקה, ושום אמן בסדר הגודל הזה שיוכל נניח בעוד שנה, להתחייב לעשות הופעה בעוד שנתיים או שלוש קדימה. כשאתה בסדר גודל של הרולינג סטונז ואד שירן, ומייצר חוויה שאתה צריך למכור מיליונים של כרטיסים כדי שיהיה לך שווה גם להשקיע בבמה וגם לעשות את כל העלויות של מסע גלובלי כזה – אני לא רואה את זה קורה.

"וזה לא רק המוזיקאים. יש אלפים של בעלי מקצוע – תאורנים וסאונדמנים ומנהלי הצגה שבשנה שמסתיימת לא הרוויחו כסף, ואנחנו לא יודעים מה יקרה איתם בשנים הקרובות. ולהבדיל מהאמנים הגדולים שיש להם רזרבות משמעותיות ולא צריך לדאוג להישרדות שלהם – הצוותים שלהם בבעיה רצינית, ולמצוא חלופות לאנשי המקצוע המיומנים האלה, זה גם כן משבר שייקח המון זמן להתגבר עליו. קשה לראות אותנו חוזרים לשגרה שבה האצטדיונים של העולם מלאים, וצריך לייצר את החלופות ולתת פתרונות כלכליים במקום המודלים העסקיים שעד עכשיו נשענו עליהם בתעשיית ההופעות. למי שיצליח לענות על השאלות האלה – תהיה הרבה מאוד עבודה בשנים הקרובות" (צוחק).

לך יש ניחוש?

"קודם כול, המוזיקאים חייבים ללמוד לנהל לעצמם חיים ומערכות יחסים עם הקהל באונליין. זה לא אומר שאדם שהיה רגיל עד היום רק לעמוד על הבמה ולשיר, ולא לדבר בין השירים – פתאום צריך להפוך לפטפטן בטוויטר או לייצר המון תוכן בטיקטוק, אבל כן צריך לחשוב איך לגדל את הקהל שלך ואיך לתקשר איתו ולבנות איתו סוג של אינטימיות שלא בהכרח תהיה לך מולו על הבמה – כי לא בטוח שתהיה בכלל על הבמה, וגם אם כן – כמה יבואו לראות אותך. וזה לא משנה עם אתה ראפר בן 17, דיג'אית בת 30, להקת רוק בת 50 או זמר פולק בן 70".

אז מה עושים?

"אחד מהתחומים שצברו תאוצה בשנה האחרונה זה כל מיני פתרונות ללייף סטרימינג, שמערבבים  טכנולוגיות ואפשרויות תוכן. אנחנו עוד לא בפתרון משביע רצון, וזה לא באמת תחליף להופעה חיה. כמו שקולנוע זה לא בהכרח תיאטרון מצולם, וטלוויזיה זה לא רדיו מצולם, אז גם לייף סטרימינג של מוזיקה לא יכול להיות העתקה של דברים שמוזיקאים עושים על במה, ואתה רק מצלם אותם. צריך להמציא פורמטים חדשים של תכנים, עניין, גירוי ואינטראקטיביות, ויש חברות שעושות עבודה מדהימה בתחום הזה. למשל, מלודי VR, שבעזרת טכנולוגיות משוכללות ב- VR  ( Virtiual Reality – מציאות מדומיינת)  את לא תהיי אחת מ-20 אלף אנשים למשל בהופעה במדיסון סקוור גארדן, אלא מהבית שלך, ברגע אחד תעמדי ליד המתופף וברגע אחר מתחת לבמה לרגלי הגיטריסט, ויהיו לך עשרות נקודות מבט ואודיו. החברות האלה אומרות לאומנים: נהדר, מכרת 20 אלף כרטיסים ב-200 דולר כל אחד במדיסון סקוור גרדן, וזה פנטסטי, אבל מאותה הופעה אנחנו נמכור לך 2 מיליון כרטיסים ב-10 דולר כל אחד ב-VR. כך גם חברה בשם ווייב (לא להתבלבל עם חברת ווייבס הישראלית שהייתי חלק ממנה) שמאז הקורונה גייסו השקעות מטורפות. הם הבינו שבגלל שה- VR עדיין לא הפך למיינסטרים, הם צריכים לספק חוויות וירטואליות שיגיעו לכל מסך – סמרטפון, לפטופ וטלוויזיה.

"גם בתחום של גיימינג ומוזיקה קורים דברים נפלאים, כמו הראפר טראוויס סקוט שהופיע בפורטנייט ו-13 מיליון אנשים ראו אותו בלייב, שלא לדבר על צפיות מאוחרות יותר. ויש את המטאוורס (Metaverse)  – סך כל העולמות הדיגיטליים מחוברים, שלא ברור אם גם המציאות תתמזג לתוכו, או שהוא יתמזג אליה, לגמרי או חלקית. חיינו נבלעים יותר ויותר בתוך צורות קיום דיגיטליות, וההפרדה בין המציאות לבין המציאות הדיגיטלית תלך ותפחת. העשור שמתחיל עכשיו יהיה הכי מדהים תרבותית מאז שנות ה-60 של המאה הקודמת בזכות קפיצת הדרך הטכנולוגית".

מה עוד?

"אנליסטים בתעשיית המוזיקה מבינים שאמנים יצטרכו לייצר מקורות הכנסה לא רק מהאזנות של אנשים אלא כתוצאה ממעורבות יותר עמוקה של מי שמאזין להם. לדוגמה, זאת שערורייה שאני אוהב את הביטלס, ומה שאני יכול לעשות עם האהבה שלי להם ב-2021 זה בדיוק מה שעשיתי איתה ב-1975 כילד עם ונילים, ב-1985 כשדרן רדיו עם דיסקים, ובשנת 2000 בנאפסטר, והיום בספוטיפיי. כלומר, אני בסך הכול מאזין פאסיבי, ובמוזיקה זה כבר לא ייתכן. אם אתה בעלים של תוכן כמו ביטלס אז תחשוב איך מנגישים אותו ואיך גורמים לו לסקרן אנשים ולהפעיל אותם לא רק בתור מאזינים או צופים פאסיביים.

"תעשיית המוזיקה צריכה למצוא את הדרך להוריד חסמים ולאפשר לאנשים לייצר כמה שיותר תוכן שלהם שנסמך על התכנים של המוזיקאים, ומבלי לחבל ליוצרים בערך של המותג או לפגוע בזכויותיהם. אלו סוגיות מאוד מורכבות, אבל על אחת כמה וכמה היום, בעידן שאין בו הופעות חיות – הדרך תצטרך להתקצר. כמו שהצליחו למצוא חיסונים בטווחי זמן שלא היינו משערים אותם לפני עשר ועשרים שנה, אז האתגר של תעשיית המוזיקה היום זה לבוא עם הפתרונות עכשיו. אנשים שעשו את המוזיקה שגדלנו עליה, צריכים לחשוב על פורמטים חדשים שבהם יוכלו לפגוש את האמנות שלהם, כי היא מדהימה, וכמו שהתרבות מהדורות הקודמים עברה אלינו, ככה התרבות של הדור שלנו צריכה לעבור לדורות הבאים.

"היום אם אני ילד בן 15 שאוהב ליצור מוזיקה, אז אני יכול ליצור מוזיקה שלא בהכרח תהיה מתאימה לקול שלי ולקוד הגנטי התרבותי שלי. אני יכול ליצור שיר בתור מישהי בת 15 או בתור מישהי בת 80 – ולהיות באינסוף זהויות בלתי מוגבלות. בעולמות המסחר והאופנה זה כבר נהוג שיש אווטארים ויש יצורים ב- VR שמחליפים דמויות אמיתיות. במוזיקה זה ייקח יותר שנים, ובמקום לנהל קריירה של בן אדם אחד, תוכל לנהל חמש קריירות במקביל. מי אמר שאתה צריך להיות הבן אדם על הבמה שהוא המתווך של היצירה שלו לקהל? כמו שסופרים יכולים לכתוב הרבה דמויות בהרבה קולות וזהויות, אז גם מוזיקאים יוכלו לעשות כאלה דברים. יש מוזיקאי ממוצא איראני בשם Ash Koosha, שהמציא את ההרכב אוקסומן – יצירה של בינה מלאכותית, ולכל אחד מחברי הלהקה המדומיינים יש קריירות סולו; ויש גם להקת בנות קוריאנית, שחצי ממנה בנות אמיתיות וחצי דמויות וירטואליות – זה בעצם ההרכב המעורב הראשון בעולם. בקיצור, כיף גדול."

  פורסם בגלובס ב-18.12.2020