ושוב צעדתי בדרך שאני מכירה אפילו בעיניים עצומות. גרגירים זהובים של חול הסתפחו לרגליי היחפות. אני אוהבת את התחושה. היא מזכירה לי ים. מיששתי את החפץ שבכיסי. גם הוא משם. יש בו כוח של שמחה ודמעות – והיום אמסור לה אותו סוף-סוף, מתנת תודה.

שעות אחר הצהריים הן הזמן שבו אנשים מגיחים מהאוהלים שלהם, מחפשים זה את זה, לפני שיחשיך ושוב יתכנסו אל משפחתם. נשים מפטפטות עם השכנות שלהן. הגברים מתאספים, תמיד מתווכחים. זה נשמע כאילו שהם כועסים, אבל אני יודעת שפשוט אכפת להם. וילדים – כל כך הרבה ילדים. בקבוצות, בחבורות, ואל הילדות הגדולות כמוני תמיד צמודים אחים קטנים, בני שנה וחצי-שנתיים, מפטפטים בשפה של פעוטות. מושכים בשמלות שלהן. רוצים אותן לעצמם.

אני נטשתי את החברות שלי מזמן. אולי חודש אחרי הנס. אני הולכת אליה. יודעת שהיא מצפה לי. אני טופחת בעדינות, מבחוץ, על יריעת האוהל שלה. שומעת אותה אומרת לי מבפנים: "את יכולה להיכנס".

כמה שאני אוהבת את הקול שלה. יש בו צרידות שמחספסת את הצלילות. אני מוקסמת מהצליל החדש שנוצר מהנמוך ומהגבוה. "שלום", היא מחייכת אלי ומגישה לי כד חרס. אני לוגמת מהמים שבתוכו. המים שלה הכי טעימים. מרים יודעת הכול על מים. "בואי נשמע אותך", היא אומרת לי, ועכשיו הקסם מתחיל.

היא מעניקה לי את התוף שלה. לי – הקטנה, הפשוטה, את התוף שלה, ואני – נוגעת בו, ואז מלטפת אותו. ותוך כדי הליטוף, הוא מתמסר אלי, ומביע את אהבתו בצלילים. בהתחלה – עדינים, כל צליל לעצמו, מתבדל, יחיד. אבל אז המרחק ביניהם מצטמצם, והם הופכים להיות חברים. הצלילים משחקים – רצים מהר זה אחרי זה ואז משיגים אחד את השני, משלבים ידיים – ורצים ביחד. לאן הם רצים? רחוק? האם הם בורחים מפני מישהו? אני חושבת שהם דווקא רצים ביחד אל מישהו. אבל אל מי? אני לא יודעת. עכשיו הם קצב של שמחה, אולי הם כבר הגיעו, ופגשו אותו.

"עכשיו את", אני מפצירה בה. לעיתים רחוקות היא מתרצה. "הידיים שלי עייפות", היא נאנחת רבות, אבל זהו רגע של חסד. צליליה חזקים ועיניי נעצמות. פתאום, הקצב שהיא מתווה באצבעותיה הארוכות נשמע כמו סכנה. "מה קרה מרים"?

"אנחנו מתחילים להסתגל. שגרה זה רע, ילדה. היא מרדימה, והרוע יזדחל. המוזיקה שומרת עלינו ומזכירה לנו".

"מה היא מזכירה"?

"לקום. להמשיך. ללכת. להתחדש".

"לאן ללכת"?

"אף פעם לא לאחור".

"אבל אני רוצה להיזכר".

"מותר להיזכר. הזיכרונות טובים, אבל הם צידה לדרכים החדשות".

"תנגני לי כמו על הים. בבקשה מרים".

"שוב? את לא שבעה מהמנגינה ההיא".

"ולא אשבע ממנה לעולם".

והנה הצלילים. אני עוצמת עיניים ומריחה את הים. אני מקשיבה כמו אז לאישה הגדולה. בזמן שהנהיגה את הנגינה, השירה והריקודים הבטתי בעיניה שהקיפו את כולנו – נשים, הרבה נשים, וילדות, וילדים. ככל שהקצב התגבר, ועוד תופים נוספו – ההקלה שלנו ריחפה עד שהתעצמה לשמחה מציפה: ניצלנו, ניצחנו, אנחנו חופשיים.

אבל אני ראיתי את המבט שלה, שאחרי שסיים להקיף אותנו שוב ושוב במעגלים, יצא מאיתנו החוצה. אל הגברים. ואני עקבתי אחרי מבטה ונדדתי איתו. וגם הייתי איתו כשהוא נעצר. הוא חנה על פנים גבריות, שאני הסבתי את עיניי מהן בבהלה. אבל אז החזרתי את עיניי, בסקרנות. הפנים של משה. הרגשתי שאסור לי להביט בו. שאסור לאף אחד. אבל מרים הייתה אחותו. ומבטו נראה לי עייף, וכשהמשכתי להתבונן בפגישת העיניים הסודית שלהם היא הובילה את מבטו אל אצבעותיה. והמוזיקה שלה התחדשה, והתחזקה מאוד. והנשים הצטרפו אליה, ומי שלא היה לה תוף – כמוני – מחאה כפיים. גם למשה לא היה תוף, אבל הוא חייך אליה ואלינו, ופתאום פרס כף יד גדולה אחת, ועם אצבעות היד השנייה תופף עליה, ומרים חייכה. וגם אני חייכתי – אל שניהם ובעיקר אל עצמי, והכנסתי לגוף שלי את המנגינה הזאת. וידעתי שאהיה חייבת לנגן אותה בעצמי, ולהחזיר אותה חזרה אל מרים. ועברו חודשים רבים עד שהעזתי להגיע אל האוהל שלה בפעם הראשונה.

"עכשיו תורך", היא אומרת לי, "אני רואה את האצבעות שלך, הן מתרגשות".

אני מתופפת. מתאמצת לשחזר את המנגינה מפעם, אבל נכשלת, כי כוחה היה בהתמזגות של תופים ולבבות רבים, ותוף יחיד, גם אם הוא של מרים, אינו יכול. אני עוצמת עיניים, מנסה בכל מאודי, ופתאום מצליחה. האצבעות שלי מכפילות את עצמן. איך זה יכול להיות?

כי האצבעות שלי לא לבד. כי מרים הביאה תוף נוסף. כי היא מנגנת איתי.

אנחנו מתופפות ביחד. התופים שלנו שווים בעוצמתם. ואז התוף של מרים נחלש ושלי מתחזק. אני מחלישה את שלי כדי שנהיה שוות.

"לא", אומרת מרים, "לעולם אל תחלישי את עצמך לנוכח מישהו אחר".

"אבל… את מבוגרת ואני ילדה. את מרים, ואני סתם. אני מכבדת אותך".

"אני יודעת כי כוונתך טובה. ועכשיו, אל תיבהלי. אני רוצה לתת לך את הכוח".

"איזה כוח", אני נבהלת. ידיי מתחזקות אך מתאבנות.

"אל תפחדי", היא צוחקת, וחוזרת לנגן. וכך גם אני מצטרפת אליה. התוף שלה בורח מהתוף שלי.  הצלילים שלה גוברים על שלי. אני מתאמצת להשיג אותם, נשימתי מהירה. אצבעותיי מכות בכוח, אך כוח אצבעותיה רב יותר.

"מתי נהיה שוות שוב"? פורץ ממני התסכול מחוץ לשליטתי. מרים מחייכת תוך כדי התיפוף. "את רואה"? היא אומרת, "גם אני רוצה אותך יחד איתי, אך לא מחלישה את עצמי ולא מדללת את השפה שלי. אני יודעת שבסוף תגיעי אלי".

התופים שלנו צוחקים. בהתחלה לחוד ולבסוף ביחד. מנגינתם ממשיכה להדהד בי כשאני חוזרת בחושך לאוהל שלי. ורק כשהגעתי וצנח עלי משהו כבד מכיסי, גיליתי ששוב שכחתי לתת לה את המתנה ששמרתי למזכרת מהלילה ההוא על הים – קונכיית הדמעות והשמחה שלי.