א. לפעמים, הכל פשוט, אפילו הגדוּלה. הקולנוענית ענת גורן יצרה דוקו בן שלושה פרקים בשם "שלום", על שלום חנוך (שודר ב"יס") – וכשהסתיימו פרקיו – וצפיתי ברצף בשלושתם – השתררה אצלי דממה. הנפש שהתפצלה עם המילים, הצלילים והמראות, נאספה מחדש לקול התהייה: אז מה זה היה? ואיזה אדם התגלה? ומה התחדש?

ב. והתברר ששום תעלומה לא התבררה, אולי כי אין שום תעלומה.

ג. יש איש אחד – יוצר גדול – שחי את חייו הפרטיים עם משפחתו, חבריו והצוות המקצועי שלו – את כולם היטיב לבחור כך ששוררת בינו לבינם הרמוניה ואינטימיות שנעים מאוד לעין ולאוזן להשקיף עליהן. ויש את ענת גורן, שהיטיבה להנגיש אותו מעט עבור הצופים הסקרניים – וכמו שחנוך הגדיר בסדרה את הסקרנות הזו: "סתם סקרנות, ולא סקרנות עמוקה במיוחד".

ד. וזוהי גם יצירה על יצירה. גורן חושפת את מאחורי הקלעים – לא רק של היוצר, אלא גם של היוצרת – שיוצרת – יצירה – על היוצר. ניבטים גם התהליך, לא רק התוצאה.

ה. בשלושת הפרקים, שמשתרעים על תקופת זמן של שנתיים, כל הזמן עולים אליו לרגל, לשלום חנוך. עולים – פשוטו כמשמעו – במדרגות הפנימיות של ביתו, אל החדר שבו הוא יוצר. העלייה הזו לרגל נחווית ככזו אצל הצופים שאינם חלק מהמעגל שלו. אצלו ואצל באי ביתו זה פשוט לעלות במדרגות כדי להגיע לחדר הנדרש. אבל כמו בכל סרט טוב, יש כאן סמליות שמצטלמת היטב של העלייה, שלב אחרי שלב (וככל שמתבגרים, גם כדאי להחזיק היטב במעקה מטעמי בטיחות, כפי שחנוך מדגים לגורן) אל עבר יעד. וכשמגיעים, מה? זאת הפסגה? השיא? לא. שוהים שם כמה שצריך ויורדים לאן שצריך. ירידה לצורך עלייה? מה פתאום? פשוט חיים.

ו. אבל אסוציאציה פרטית לגמרי, מחזירה אותי לשיר של דויד אבידן "לרדת, לעלות":

לְהָבִין מַשְמָע לָרֶדֶת לְסוֹף דָּבָר
אֲבָל מַה לּעֲשוֹת, אִם סוֹף הַדָּבָר נִמְצָא לְמַעֲלָה?
אָז לְהָבִין – מַשְמָע לְטַפֵּס בְּמַעֲלוֹת הַדְּבָרִים,
דֶּרֶך שִבְעָה רְקִיעִים וּלְמַעֲלָה מֵהֶם,
וְשָם הַדָּבָר נִמְצָא, מַמְתִּין בַּעֲטִיפָה זוֹהֶרֶת, לא נָגוּעַ.
מַה לַעֲשוֹת עִם הַדָּבָר הַבִּלְתִּי-נָגוּעַ הַזֶּה?
אֵיךְ לָגַעָת וְלא לָגַעַת בַּהֲבָנָה?
זֶה כְּבָר עִנְיָן שֶל הֲבָנָה דַּקָּה, שֶל צְלִיל,
אֲבָל גַם שֶל דְמָמָה דַּקָּה וִיכולֶת הַמְתָּנָה,
אֲבָל גַם עִנְיָן שֶל כּשֶר-זִנּוּק בַּרֶגַע הַנָּכוֹן.
לְהָבִין מַשְמָע לְהַגִיעַ, וְזֶה כְּבָר עִנְיָן שֶל לוֹגִיסְטִיקָה
אֲבָל לְהַגִּיעַ אֵין מַשְמָע לְהָבִין, וְזֶה כְּבָר עִנְיָן מִיסְטִי.
אָז מָה עוֹשִים עִם זֶה?
קדֶם כָּל לא לָרֶדֶת לְסוֹף דָבָר, אֶלָא לַעֲלוֹת אֵלָיו.
וְאַחַר-כָּך לא לַגַעַת בַּדָּבָר עַצְמוֹ, אֶלָא לַגַּעָת בְּעַצְמֵנוּ
לְמַרְאֵה הֵדָּבָר הַגָּדוֹל הַזּוֹהֵר לְמַעֲלָה.
וְאֲחַר כָּךְ לא לִסְלוֹחַ לְעַצְמֵנוּ עַל הַהַחְטָאָה.

ז. נעים לראות את שלום חנוך שמח כשהופעה מתבטלת – כמו תלמיד מאושר בגלל שיעור שהתבטל.

ח. עצוב לראות שהמוטיבציה הגדולה שלו להופיע היא פרנסה, ולשמוע אותו אומר: "זאת לא עבודה פשוטה בכלל ולא תמיד שכרה בצידה. אני צריך לעבוד". משמח לראות אותו עובד, והרבה, כי יש ביקוש להופעותיו.

ט. שלום חנוך על אהבותיו הנכזבות: "הנגטיב של האהבה דישן אותי". ועוד אמירה מדויקת מתוך רבות (האיש משורר של התנסחות תמציתית): "אי פעולה זו (פשוט) דרך שהיא לא פעילה" (כלומר, לא לפעול זה לאו דווקא להיות פאסיבי, אלא רק דרך אחת מתוך כמה דרכים).

י. לפעמים דרמות פנימיות של חששות ולחצים, שעלולות להוביל להימנעות עוד לפני שמתחילים לעשות משהו – מתגלות בסופן כפשוטות במובן הטוב, הנעים וחסר התסבוכות. אבל אפשר להגיע לתובנה המרגיעה הזו אך ורק אם נכנסים פנימה, אל תוך העשייה המפחידה. ענת גורן חששה מכך שאת הקטעים הכי מעניינים בסרט – חנוך יצנזר לה, כי נאלצה לאפשר לו את זכות הווטו בתמורה להתמסרותו. בסופו של דבר, הוא אישר לה (כמעט) הכל, אבל את זה היא גילתה רק בסוף הסרט, כמונו. גם על זה הסרט.

י"א. ולסיום: יש בשלושת הפרקים סיפור משני – יפהפה – על אהבה שקטה אבל לא נכזבת של אישה שלא מחמיצה אף הופעה של חנוך לאורך השנים, ומתברר שגם היא בעצמה קוסמת של מילים, ניואנסים, רגשות ושל הדרך המושלמת להפוך את הכל ליצירה בפני עצמה. וכשצריך  כמאמר הקלישאה שניים לטנגו, אז חנוך ברגישות ובתבונה, כמוה, רוקד איתה בדרכו את הריקוד שהוא רק של שניהם.

ועכשיו גם שלנו.

מתוך הסדרה "שלום" ב"יס"