יש רגע אחד במופע "תנינים על הראש" של תזמורת מארש דונדורמה, שבו הקהל מוזמן ללמוד שיר על ציפורים נודדות. "אתם לא חייבים לעשות את התנועות עם הילדים", נאמר להורים. "אבל ייתכן ששעות אחרי ההופעה, אולי בלילה, במיטה, תיזכרו בהופעה. ותתחרטו על כך שלא השתתפתם בשיר. ותחשבו, שאם רק הייתה לכם הזדמנות לחזור לרגע הזה, ברור שהייתם משתתפים. אז אנחנו כאן כדי להגיד לכם שהרגע הזה הוא עכשיו".

והרגע המזוקק ההוא, של אמת שמבשרת שלא מוכרחים להיות ילד כדי להשתתף באופן פעיל בקסם שהחיים מציעים, התחבר אל רגעים נוספים, וביחד יצרו פסיפס צלילים צבעוניים בהופעה במרכז ענב בתל אביב ב-17.8. מופע (שביימה ירדן בר כוכבא) שהוא גם ספר ילדים עם ציורים נהדרים (של המאייר אביאל בסיל), שאליו מצטרף אלבום עם המוזיקה והשירים. אפשר לחוות לחוד כל אחד ממצבי הצבירה של היצירה היפה הזו – וליהנות מהם, כי הם עומדים בפני עצמם, אבל אין תחליף לפלא שבהופעה החיה.

16 הנגנים המצוינים והסימפתיים של תזמורת כלי הנשיפה (וקצת כלי הקשה), לבושים בגדים צבעוניים ושלייקסים – הם שגרירים של טעם טוב, יצירתיות ושובבות. בשיר "רוח רוח" של מרים ילן שטקליס ושלום חנוך, שהם ביצעו על הבמה, המשב שנישא באוויר כלי הנשיפה התברר כרוח שטות חיננית שהפיצה קונפטי של אהבת מוזיקה שזהרה על פניהם של בני השנתיים, אחיהם הגדולים, הוריהם והורי-הוריהם. התשתית היא הרמוניה המבוססת על עבודת צוות מרשימה של חברים בתזמורת. למשל, אודי רז, נגן הסוזפון הענקי, שהביא את סיפור העם האפריקאי "תנינים על הראש" ועיבד אותו מילולית ומוזיקלית; דותן יוגב – מקים הלהקה והמנהל שלה, מתופף (וגם רופא ילדים!) שהגה את הרפתקת הפרויקט הנוכחי (חוץ ממנו, הם הספיקו להוציא ארבעה אלבומים, לאו דווקא לילדים), ונעה סגל המתופפת, שכתבה את הסיפור "כזה עפיפון בדיוק", ובשלב מסוים בהופעה עברה לקדמת הבמה ושרה אותו עם יואב יפת.

יפת – השדרן והשחקן –  הוא אומנם מחוץ ללהקה, אבל ביצירה הזו הוא חלק אינטגרלי ממנה. מספר, מקריין, שר ורוקד, לבוש בחליפה תכולה וחבוש מגבעת – שבהמשך מתחלפת בראשי חיות, אך נעצור כאן פן נחטא בספוילרים. גם חברי התזמורת מחליפים אביזרים. כך למשל צצות להם אוזני חתול במהלך "מעשה בחתוליים" של ע' הלל, אבל האקססוריז המשמעותיים ביותר שלהם הם הצלילים המופקים מהם, התנועות והחיוכים – שקטים, או מתפוצצים על הבמה, כמו בועות הסבון שליוו את השיר "מקלחת של סוף היום", שבו הילדים והוריהם הוזמנו לרקוד לידם. ובעצם, הילדים – הרבה לפני שהוזמנו – כבר התמגנטו אל הקצב ותרמו לו את תנועותיהם החמודות למרגלות הבמה. הנגנים הגבירו את המוזיקה המרעננת והמתוקה שלהם, ג'אז לבנטיני, כיאה לתזמורת שנקראת על שם גלידת מסטיק טורקית.

פורסם בגלובס ב-24.08.2019