בקצה האוזן שמעתי אותו מתוך הרדיו. הייתי עסוקה. ניסיתי להמשיך בעבודתי. להתעלם ממנו. אבל יופיו המתברר דרש את תשומת ליבי. טוב, הבנתי. שיר חדש, והוא נהדר. אוקיי. זיהיתי אותך שיר. קלטתי אותך. אבל במילא מאוחר מדי, כי הפסדתי את ההתחלה שלך. אז בפעם אחרת. אם תהיה פעם אחרת.
 
כעבור כמה שעות: הי, הנה הוא. השיר! אוף, מצטערת, גם עכשיו אין לי זמן בשבילו. לא נורא. וואו. הוא באמת יפה. רגע, אני עסוקה. כן, אני צריכה לשמוע אותו פעם מההתחלה.
 
למחרת: השיר הזה? מה איתו? איפה הוא? בא לי לשמוע אותו. באינטרנט מכריזים שהוא חלק מאלבום חדש. מעניין איך יהיו שאר השירים. ואם הם יהיו פחות טובים? לקנות דיסק שלם רק בשביל שיר אחד? הדילמה הישנה. אבל השיר הזה – הנה הוא שוב! עכשיו דווקא יש לי זמן. אני מרגישה שעלי לשמוע אותו הרבה, אבל עדיין תלויה בשדרני הרדיו. פתאום אני נזקקת לו, בזמן שאין לי מושג אפילו איך קוראים לו.
 
יצא הדיסק? עוד לא. תיכף. רק בשבוע הבא. לא, זה נדחה. ושוב נדחה.
אבל בינתיים חברת התקליטים מעלה אותו לאינטרנט, ועכשיו אפשר ואפילו מותר ורצוי להוריד אותו באופן חופשי וחוקי. הנה הוא. יש לי אותו! עכשיו אני יכולה לשמוע אותו מתי שאני רוצה.
שלום שיר. מה שלומך? איך קוראים לך? "כרטיס טיסה", נכון? נעים מאוד. אני תימורה. וואו. אני אוהבת אותו. זה כל כך ברור. עם המילים שקודם נחשפו אלי שלא בשלמותן – "כתף איטלקית מבושמת מעירה אותי", "רוקמת לכבודו זהות חדשה", "מנפנף כמו מנצח במפתח הלב"; ומהלך המנגינה שריגש אותי ובעצם תפס את תשומת ליבי הראשונית – "שבועיים שם"… כדי לנכס אותו אלי לגמרי, אני כותבת לי את המילים תוך כדי שמיעה, וסיון שביט כאילו מודעת לכך, שרה את השיר שלה ממש בקצב הכתבה.
 
זה היה בתחילת ינואר השנה. סינגל ראשון שלה מתוך האלבום "וניל" שיצא כעבור חודשיים. באותם ימים לא יכולתי לדעת שחודשיים אחר כך אראיין אותה ב"7 לילות" לכבוד הוצאת אותו אלבום (מומלץ, ולא רק בגלל השיר הזה). בכל מקרה, וגם בלי הסוף המפתיע מבחינתי של הסיפור הזה, הבאתי אותו כדוגמה מייצגת למערכות יחסים שלי עם שירים.
 
הנה עוד אחת. יום שישי. אני שוטפת רצפה תוך כדי שמיעת מוזיקה. בחרתי ב"התרנגולים", כי כיף לקרצף עם "יא בא יה יא בה יה" ו"לא כל אדם אשר יוצא לרחוב, רואה את מה שלפניו, על פי הרוב אדם יוצא לרחוב, והוא טרוד בענייניו"… עדיין כיף, אם כי הקצב מואט מאוד ב"השמלה הסגולה", ובעיקר ב"יוסי ילד שלי מוצלח". כשהדיסק מסתיים, אני מתלבטת. רוצה פתאום מוזיקה "משמעותית".
 
למרגלות מדף הדיסקים זה קורה. "יאפים עם ג'יפים", אחד מהמועמדים, נופל בעדינות על כף רגלי היחפה, וזה צובט את ליבי. אוקיי. ניצחתם.
 
מוזיקה! איך אפשר לשטוף איתה רצפה כשהיא משמעותית? שוב ושוב אני מפסיקה ומתמסרת לה כליל. נדהמת מהאלבום הספציפי הזה – "בשנת החרב בחוץ והרעב מבית" של הצמד "יאפים עם ג'יפים" – דניאל קיצ'לס ונעם יעיש. עד עכשיו אני בהלם מהם. כמו בפעם הראשונה ששמעתי אותם לפני ארבע שנים, וכמו לאחר עשרות פעמים.
מה זה צריך להיות? איך שירים שאמורים להיות כה מרוחקים מעולמי, מתחברים אליו מיידית, נדבקים אליו חזק ומתמזגים טוטאלית עם ישותי?
איך ניכור יכול להיות כל כך מרגש? איך קור ירושלמי מחמם? איך צרימות מרככות? איך מינימליזם חי עם גודש, ובאופן שאני נטרפת ממנו ונזקקת אליו?
 
שינויי הטמפרטורה הקיצוניים במהלך השירים גורמים לי להרגיש כמו חזאי מזג אוויר שהשתבשה עליו דעתו. המעברים החדים (למשל, בין "בחסרונן" ל"את הכספות שלה פורצת רוח" בשיר "הגופות") מסעירים אותי כמו מעבר פתאומי ממתוק למלוח, משורף למקפיא. 
ויש את המשפט ששובר אותי כל פעם מחדש בלהיט (הכל יחסי, כן?) שלהם, "הבת של הדיקן" – "אבל זה בכלל לא ענייני". כן… בטח… זה תמיד מזכיר לי את המילים המכחישות כביכול והמתנערות כביכול בשיר "את הלילה שלך" של נתן אלתרמן. "את נשכחת, עיני המראה עצומות".
 
ושוב נכנסתי להלם, וכל השטיפה השתבשה, כי בכל שיר הפסקתי את העבודה, והתיישבתי כדי לשמוע אותו כמו שצריך. אדוני המוכר, אפשר להחזיר את הדיסק? הרצפה שלי נשארה מלוכלכת.
 
ביום שישי זה הכי גרוע. יום שבו התשוקה למוזיקה מתעצמת אצלי עוד יותר. ככל שמתקרבת שבת היא מצמיאה אותי ומרווה אותי ואני רגישה אליה ובגללה, צורכת אותה, אך גם צורחת איתה ועליה. וזה נעים אבל גם תלותי, משכיל ומתסכל. ומזל שאפשר לכתוב את כל זה. וגם על האנשים שיוצרים את המילים ואת המנגינות ומלחימים אותן לישות עדינה וחזקה. ולנסות להבין איך הבריאה הזו מתרחשת, ולהשתאות מהשפעתה הפלאית עלינו, שנחשפים אליה.