הצעקה

צעקה היא התפרצות. הלב, חזק יותר ממיקרופון, צורח: הקשיבו. עד כאן. אי אפשר יותר לשאת. צעקה היא הקול של הכאב, הזועק מחאה, משווע לעזרה, נאנח אוי קטוע או מתמשך.
בזמן האחרון, המוזיקה הישראלית, באגף המיינסטרימי שלה, ובעיקר הנשי, לא מפסיקה לצווח. לא מחאה, כאב או עלבון. רק הבלטה, הדגשה ומנייריזם. הצעקה הפכה לצעקנות. הטכניקה נהייתה מהות. מפריזים את הקול כדי להתגנדר בו. מבליטים את השר במקום את השיר. זאת לא תופעה חדשה לגמרי, אבל בשנים האחרונות היא מתחזקת, ומתוחזקת בין השאר על ידי בוגרי "כוכב נולד" ולצדם מירי מסיקה, שבוודאי היתה מצליחה בתוכנית, אלמלא הצליחה בלעדיה.

ב"שלום לאמונות", אלבומה החדש של מסיקה, שאיש אינו מפקפק בכישורי הזמרה הטובים שלה, ישנם שירים בסדר – שהיו יכולים להיות יפים, ושירים יפים – שהיו יכולים להיות מעולים, אם רק היתה מחלישה את עוצמת קולה. בהקשר הזה נשאלת השאלה מדוע בעצם היא צועקת, או במילים אחרות: מה המוטיבציה שלה להוציא אלבום נוסף, שנתיים אחרי אלבומה הראשון? מה בער לה? האם אכן בער בה משהו? האומנם נחוץ היה לה לומר משהו שטרם אמרה? הרי היא לא כתבה מילה באלבום הזה. קשה להאמין שהתשובות לשאלות הללו נמצאות בהכרח בתחום היצירתי והאומנותי.

מי שאהב את האלבום הראשון, יהנה גם מהאלבום הזה, ויפגוש בו דמויות שהוכיחו את עצמם אצל מסיקה. בראשן קרן פלס, שבאלבום הזה מצטיינת בשיר הנחמד "בנות", אבל בשאר שיריה ממחזרת את עצמה. גם שאר חברי החבורה המתוקשרת מ"רימון" התייצבו לאייש את כתיבת האלבום, שאינו אחיד ברמתו. איה כורם כתבה את "תמונה", שיר-סיפור, שהדרמתיות הביסה את פוטנציאל מקסימותו. גם אריק ברמן התייצב, והתוצאה היא "תודות" שמתיקותו נובעת ממתינותו, "שוב תודה" הקיטשי ו"עכשיו אתה חוזר בחזרה", שבו הצעקנות מכסה על סיפור מעורר הזדהות. בן ארצי מתקמבק בשיר החמוד, מילולית ומנגינתית, "פעם", השקט יחסית. בכלל, השירים החלשים בעוצמת ההגשה, הם השירים החזקים ביותר, למשל "אסופים" (מילים: מוטי פרלמן, לחן: אורי זך), "שירה" (מילים ולחן: אורי זך) ו"תיבה 530" (מילים ולחן: דידי שחר).

לקו העשיר – בשירה החזקה, בהפקה עתירת הכלים והתכנותים ובעיבודים הגדושים, אחראי אורי זך, שניהל אומנותית, הפיק מוזיקלית ומשתתף בכל העיבודים. מעניין איך היה נראה האלבום אלמלא החליט להבליט כל כך את נוכחותה הדומיננטית במילא של מסיקה. כי הרי כאב אמיתי מתגלה גם ללא צעקה, כשם שמתיקות מתקיימת גם בלי שכותבים "דבש" ("הייתי תרה את שדותיך למצוא בין שפתיך צוף לדבש", מתוך "שוב תודה" שכתב אריק ברמן).

האלבום מושק בימים אלה במהדורה מוגבלת, הכוללת דיסק בונוס עם שירי הסרט "שלוש אימהות", שבו השתתפה מסיקה. הפעם העיבודים (של שמוליק נופלד ואורי זך) נטולי צעקות, ולמרות זאת מצליחים להיות אפקטיביים. גרסאות הכיסוי של מסיקה בשירים "ביקשתי אש" ו"דבר אלי בפרחים" אינן מחדשות דבר, והתוצאה היא שירים ישנים בקולה של מסיקה. כמו ביתר שירי האלבום חשים את מה שהיטיבה לכתוב קרן פלס בשיר הנושא: "זה חודר לפעמים לעצמות, אבל אף פעם לא לבטן".
מירי מסיקה, "שלום לאמונות", הד ארצי, עננה

7.3.07, ynet