אז מה הם רוצים, הגרובטרון האלה? מה הסיפור שלהם? האם הם להקת דאחקות גימיקית? קבוצת מחאה מתוחכמת שמגייסת את נשק הפארודיה? מגישי שירה בציבור אופנתיים? והאם עליזותם העקרונית שייכת למשפחת ה"שמח" או ה"שמייח"? נתחיל בעובדה הבסיסית. אלבומם, הנושא את שמם, הוא מצבור עשוי היטב של גרסאות כיסוי לשירים מהז'אנר המכונה "שירי ארץ ישראל".
את השירים האלה הם מלבישים בבגדי פאנק, רגאיי, קאנטרי, ג'אז, מעט ראפ והרבה גרוב, ממש כמו בשמם. מדובר בחבורה המונה תשעה נגנים, שגם מלווים בקולותיהם, וזמר מעולה אחד – דרור אהבה רומם, שקולו העשיר הוא כרטיס הביקור המכובד שלהם. הם דוגלים בריבוי מבורך של כלי נשיפה, אבל גם לא חוסכים בגיטרות, בקלידים, בתופים, בכלי הקשה ובכל מה שצריך. וכשצריך הם יוסיפו נגיעת נבל חד פעמית וחטופה בגרסת הקאנטרי שלהם ל"צרות טובות", למשל. העיבודים המוקפדים שיצרו (ומאוחסנים במארז מהודר, כולל חוברת מצולמת היטב ודיווידי) משקפים את פרשנותם לשירים, וגם מפעילים את המאזין לטלטל את האופן שבו כל שיר מקובע בתודעתו, ובכך מצילים את השירים מסכנת הקלישאה.
למשל, ב"שיר העמק" הגרובטרונים מצטטים בנגינתם את "נומי-נומי" ומדגישים את מוטיב שיר הערש הגלום בו. ופתאום מתוך הרגיעה הם הופכים למקהלה בומבסטית, וגם מחצרצרים בדריכות, בהתאם להתפתחות העלילתית של השיר, כמו בפסקול של סרט מתח. את הטרגדיה של סוף השיר – "מי ירה ומי זה שם נפל" הם הופכים לרוק כועס, עד שלבסוף נשמעת מחאתם על הרצח בפזמון הסופי "נומה עמק ארץ תפארת" – שנקטע, שומט את המילים "אנו לך משמרת".
הגרובטרון נועצים סיכה בפאתוס המורגל ובזכותם האוויר שיוצא ממנו אינו מעופש ומאובק למרות הזמן שעבר. מצד שני, אפשר ורצוי להתווכח עם בחירותיהם העיבודיות. למשל, ב"בלדה על סוס עם כתם על המצח" הם נשמעים תזזיתיים מדי. הניגון (שמתי כספי כתב אותו בנוסח עתיק) שבגרסה המקורית נשמע צופן סוד, הופך לקצבי וחסר מיסתוריות, אם כי בסוף השיר הם "נכנעים" לעיבוד הראשוני ונשמעים כמו תזמורת חתונות יהודית.
השירים המקוריים עבור הגרובטרון אינם מוצר מוגמר אלא חומר גלם שבאמצעותו נחשפים כישרונות הנגינה והעיבוד שלהם, מה עוד שהם מרשים לעצמם "לטפל" בחלק מהשירים. למשל, מ"שיר בבוקר בבוקר" של אמיר גלבוע הם הותירו רק את הבית הראשון, אותו הפכו לפזמון – "פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת, ולכל הנפגש בדרכו קורא הוא שלום", והוסיפו לו קטעים מדוקלמים ממגילת העצמאות, עם דגש על אלו העוסקים בשלום. כך גם ב"לו יהי", עם התוספת שלהם: "אומרים ש'לו יהי' זה התרגום של
Let it be של הביטלס, ונכון זו אותה הכוונה, כי נעמי שמר, לנון ומקרטני כשכתבו את זה היו מחוברים ל- Jah". בסוף החוברת הם אכן מודים: "שינינו פה ושם את המילים המדויקות. מחלו לנו אם חטאנו".
"רגע לפני ההתחלה" האינסטרומנטלי, שהלחין אייל הלר, הוא יצירתם המקורית היחידה, והיא יפה, שקטה ומהורהרת. שונה מהמוחצנות שהתגלתה עד אז (היא ממוקמת לקראת סוף האלבום), וגם משתלבת בטבעיות בעיבוד האיטי של שיר הסיום שאחריו, "החגיגה נגמרת".
אז מיהם הגרובטרון? כדי להשיב על כך כדאי לחדד את ההבדל בין להקת קאוורים לבין יוצרים שמבצעים גרסאות כיסוי. הראשונים נמדדים במידת הצלחתם להיטמע בשירים, כלומר לחקות את הביצועים המקוריים באופן מושלם או מבוצע "יפה". האחרונים מצליחים להעביר את השירים דרך הפילטר הייחודי שלהם ולנכס אותם לעצמם עם פרשנות אישית או אמירה מקורית. ולגרובטרון יש את הגרוב שלהם. וזה מה שהופך אותם ליוצרים שראוי לקחת ברצינות. לפחות לפי אלבומם הראשון.
16.10.07, ynet
