ביורק – ביקורת הופעה
31 ביולי 2008"סינרגיה", "השתקפות"
17 באוגוסט 2008השבוע נפטרה חנהל'ה מ"שמלת השבת של חנה'לה". כלומר, חנה דמיאל בת ה-102, שבעלה, יצחק דמיאל, קיבל השראה מדמותה וכתב עליה את הסיפור.
וכך מתחיל הספר: "היתה ילדה קטנה – חנה'לה".
והעלילה: אמא של חנה'לה תפרה לה שמלה לבנה לכבוד שבת. סוף סוף הגיע יום שישי, השמש כמעט שקעה, וחנה'לה לבשה את שמלת השבת ויצאה החוצה. היא פגשה את חבריה הטובים – עדנה הפרה וזוזי הכלב ושיחקה איתם בזהירות, כדי שלא ילכלכו את השמלה. אבל אז… הגיע איש זקן, נושא על גבו שק פחמים כבד, והיא ריחמה עליו ועזרה לו לסחוב את השק. אבל, שוד ושבר! השמלה הוכתמה בפחם!
בכתה חנה'לה, אבל הירח הבטיח לה שהכל יתהפך לטובה. וכך היה. אורו נגע בשמלתה, והכתמים השחורים הפכו לכתמי זהב. השמלה נהייתה יפה אפילו יותר!
וכך מסתיים הספר: "כל החדר נתמלא אור – אור שמלת השבת של חנה'לה הקטנה".
"שמלת השבת" – הספר והמחזמר – הם חלק מתוק מילדותי. אני זוכרת את עצמי בת ארבע או חמש, מרותקת לעלילה שעל הבמה. פתאום חנה'לה הקטנה שאלה את בועז הגדול בן כמה הוא. עד עכשיו טרם התאוששתי מתשובתו. "עשר", הוא ענה.
עשר?
לא יכול להיות.
עשר???
יש גיל כה מופלג?
התקשיתי להאמין. זה נראה לי גיל ממש מפחיד. לא האמנתי שאני-עצמי אהיה אי פעם בגיל הזה.
מעניין איך בתקופתנו מספרים לילדים את הסיפור הזה, עם האיש שאומר לחנה'לה: "גשי הנה ילדה"… ומאוחר יותר היא שואלת אותו: "אתה מביט אל השמלה שלי"? הנפש הקולקטיבית המיומנת, שכבר איבדה מתמימותה, נרתעת אינסטנקטיבית. אבל אל דאגה. כרגע סרקתי היטב את הספר ובשום שלב לא נשקפה סכנה לחנה'לה.
מתוך הסיפור ההוא אני זוכרת עד היום את עניין הכתמים שהשתנו לטובה, ואני עדיין משתדלת להאמין שהכלל הזה רלוונטי לאנשים טובים: הכאבים עוד יהפכו לשמחות, ויש יחס ישיר בין העוצמות. מי שסבל יותר, יהנה יותר בסופו של דבר.
(טוב, האמנתי עד שכתבתי, אבל זאת לא סיבה למחוק).
* * *
אסף חיים ראיין את חנה דמיאל לפני שש שנים
https://www.makorrishon.co.il/nrg/online/archive/ART/242/151.html
מעיין חג'בי ("כוכב נולד". מה תעשו לי?!) מבצעת את "מי אוהב את השבת" מהמחזמר (שאת שיריו כתב אהוד מנור והלחין רפי בן משה). אני אוהבת את האופן שבו היא מבטאת את המילה "שבת" כאשר היא שרה "אז למה לא כל יום – שבת". נותנת תחושה מעוררת קנאה, ששבת בעיניה היא הדבר הנפלא ביותר בעולם.
אבל לפני כן, הנה הבית הראשון, שהשמיטה מהשיר:
יום ראשון, שני, שלישי
כל יום נמשך שנה
רביעי את חמישי
נותן במתנה
הימים עוברים לאט
ראשון עד חמישי
ומחר, מחר שבת
כי בא כבר יום שישי
(אני מתגעגעת לחריזה ולמקצב המדויקים של אהוד מנור).
7 תגובה
עוררת בי הרבה מאד זיכרונות מתוקים, כן גם אני מהדור שגדל על ברכי הספר והאמונה שירחים וכובים מסירים כתמים בלי צורך ברכישת תכשירים מבטיחים (שאינם מקיימים), האמת היא שהסיפור הזה מסופר עד היום בגני הילדים בימי שישי. נדמה לי שזה הסיפור האולטימטיבי לשעת קבלת השבת.
א. לא חשבתי על כל העניין הזה של תכשירי הניקוי 🙂
ב. מפליא אותי שעדיין מספרים את הסיפור בגנים. איך זה מסתדר עם החינוך "להיזהר מזרים"?
היה כיף לקרוא אותך וגם את הראיון עם חנה דמיאל המקסימה
גם היום זה נשאר סיפור פשוט ותמים. העניין הוא שדווקא בגלל הפשטות הזו הוא לא היה צולח היום את מחסום המו"לים ולהערכתי פשוט היה מושלך לסל הניירות.
היום אנחנו הרבה יותר ציניים. אני לא מכיר יותר מדי הורים שיבהירו לביתם שבראותה קשיש הנשרך לאיטו על הדרך עליה לגשת אליו ולסייע בידו. איזכורה של שמלה מוכתמת יעלה בתודעת רבים יותר את האסוציאציה של פרשת לוינסקי ופחות את הסיפור הישן-נושן על חנה'לה ובגד השבת שלה. ולא רבים מאמינים באמת שהכאבים יהפכו לשמחות. חולמים אולי, אבל מאמינים פחות.
אבל הסיפור עדיין נקלט היטב. בני ובתי מכירים אותומצוין מהגן ואת "מי אוהב את השבת" הם שרים גם מבלי להכיר את הביצוע המקורי. נדמה לי שזו גם ההגדרה של קלאסיקה.
תימורה, ראית את השיר של צור ארליך על חנל'ה?
לא מצאתי את זה, אבל זה מקסים.
אבל עדיין הסיפור מלא את התום, הטוהר ואת מה שיש אנשים שעדיין מקווים שיהיה בעולמנו, ויתגן שיש מקומות שזה עדיין קיים, אולם אלו מקומות קטנים ושכוחי אל.
שוב תודב , תחמורה, על התזכור
שי
כמה מרגש הדו שיח בין הילדה לירח…
ואף יותר, הילדה שצפתה בסקרנות ובבעתה בבן העשר הענק….
תודה על כל פוסט ופוסט…