אמריקה (החוגגת היום) הזכירה לי משהו ישן. הייתי בת 18, ודי השארתי את זה (עכשיו) ככה, עם כל החסרונות, אבל עם מבט וחוש קצב שאני מתגעגעת אליהם.
 
 
האור בשדרת הדקלים הגבוהים
זוהֵר בכל סוג של שפה
לידי סו וג'ורג', ובברלי הילס
כל כך אמיתית, ויפַה
 
ראיתי אותו! הרגשתי אותו!
כה טבעי. הוא דימע את עינִי.
אך הזוהַר העז בצמרות העצים
הוא היטני, הלז, המִשני
 
באוטו עוברים בשדרת הדקלים
שמיים כמו כתב חידה נעלם
יש לדעת הכל, בעיקר בצלילים
כי הכל יתכסה יום אחד. גם קולם?
 
ראיתי אותו! הרגשתי אותו!
בעיניה, קולה, במִתקה
במבטא, עצב חן של פאר צִמאוני
אך הזוהַר זהַר. התנתקה.
 
בשולחן של הבוקר ילדה בת חמש
תסרוקת רישול וצלחת חלב
וחיתוך של דיבור מִתדגדֵג ודקוּת
ומתיקוּת של דבר מה. נוהרת אליו
 
ושוב במכונית מתקרבים אל הבית
עשרים וחמש שנות חייה קורנות
מצי, אז ילחש לי הקול בליבי
כל אותם רגעים, כל אותם הריונות
 
ובעת הפרידה לא אמרה לי מילה
ושתקו לצידה היקרים הדוהים
רק נתנה שושנה כי ליבינו החזיק
באותם גינוני רגשנות ארכאים
 
מכונית, על פנַיי
שדרת דקלים חלפה
ובברלי הילס כל כך
כל כך
כל כך
יפה.