שתי גיטרות על הבמה. בדרך כלל זה לא היה ככה. בצילומים נראה ישראל גוריון מסוכך עם גיטרתו היחידה עליו ועל בני אמדורסקי. ועכשיו על הבמה נוספה הגיטרה של גבע אלון. התגבור הזה מהדק את השירים, ממריץ אותם.

שבע בערב. חנות צומת ספרים בדיזינגוף סנטר מלאה. חצי שעה להופעה. באלנס – והקהל כבר שם בהמוניו, מתהפנט. אני עם אמא שלי. מזל שהגענו מוקדם ויכולנו לתפוס כיסאות. מי שמעז לדבר בשלב הזה, מושתק על ידי הקהל. "לא להפריע להופעה"! "זאת רק החזרה", מתגונן מישהו, אבל לא מאמינים לו. ישראל גוריון וגבע אלון מבצעים את השירים במלואם ובאופן מוקפד. אסף אמדורסקי צופה בהם מהשורה הראשונה. כשהוא קם לארגן משהו נשמע רחש: "יש לו את החיוך של אבא שלו".

ההופעה מתחילה. איך תיתכן בכלל הופעה של צמד "הדודאים" כשאחד משניהם נעדר לצמיתות? ובאמת, רק ישראל גוריון עומד על הבמה, בודד, מנגן בסקסופון נוגה את "שדמתי". אבל אז מגיע גבע אלון ומצטרף אליו. איזה אומץ, אפילו יומרנות, למלא את המקום של בני אמדורסקי.

לא, אף אחד לא שואף להיות "ממלא המקום". לא זה העניין. האווירה שמחה. חוגגים כאן את העונג המוחשי שבהעברת הנכסים השיריים האלה מדור לדור. רק שבכלל לא ברורה ההיררכיה, כי פער הגילאים מטושטש לחלוטין. ישראל גוריון בעיניים בורקות ופנים וגוף נעריים מתבונן בפרטנר שלו ומרוצה. שני גברים, שתי גיטרות, והנה זה קורה: "הם רוכבים ושרים" – הם מנגנים ושרים. גבע אלון שר בטבעיות את המילים העבריות העזות האלה. "בין הרי הסלע הכהים. בין הרי הסלע הגבוהים. לילה לילה מול ירח הפולח בעבים, תתעורר שיירת הרוכבים" (*). הקהל ברובו מבוגר, לא מתאר לעצמו שהבחור הצעיר הזה, שכרגע מתהרמן עם גוריון בעברית עילאית, שר בעיקר באנגלית. האם זה נדמה לי, או שה-ר' של אלון מתגלגלת לכבוד השירים האלה? שניהם מחייכים גם כשהשיר מקדיר. "ליבם הומה עצבת, גבם עייף עד מוות, ומבטם תוהה בכוכבים". אחר כך הם שרים את "בשדות בית לחם" (* *). מתכווננים אחד לשני. "אי שם בסוף הדרך, התחכי עד רדת ערב"? ברור!

ואז גבע אלון מעביר את הגיטרה לאסף אמדורסקי ויורד מהבמה. והנה ישראל גוריון מביט בבן של חברו לצמד, ששר עכשיו ביחד איתו את שיר הדודאים הכי מפורסם, "ערב של שושנים" (* * *). האוויר בחדר מתעלה למימדים של קדושה. אולי זאת ההתרגשות של השניים, שניכרת בעיקר על אסף, והריח של המילים – "מור, בשמים ולבונה". הם שרים ושומרים על קשר עין תמידי – "הבה אלחש לך שיר בלאט זמר של אהבה", ובלי להשתהות עוברים לשיר המפורסם לא פחות, "תפוח חינני" (* * *). שרים בקול נמרץ אך רך. פתאום, לרגע, הקול של אסף נשמע דומה לקול של אביו. השיר הסתיים בשלום, מחיאות כפיים אסירות תודה, ו"שיר הנוקדים" (* * *) המהיר והקצבי. "חולו חולו חוללו זמר שירו שיר לגז – הו"! וזהו. אין הדרן. טעם חזק של "עוד" נשאר בחלל, אבל יש חסרים שבמילא לא יוכלו להתמלא לעולם.

* מילים: נעמי שמר, לחן: שמעון ישראלי
* * מילים ולחן: נעמי שמר
* * * מילים: משה דור, לחן: יוסף הדר

יום ראשון, 8.2.09, "צומת ספרים", דיזינגוף סנטר         

יומיים אחר כך. ייאוש מוקרן על מסך גדול. מה עושים עם המוזיקה הזו? איך מנתבים אותה? לאן? ולמה זה לא הולך?

המחסום הרי ייפרץ – "איך זה נגמר בסוף כולם יודעים". אבל שום דבר לא מוחק את העצב הנסער של אהוד בנאי, בשנות השלושים שלו, אפילו לא אהוד בנאי בן החמישים ומשהו, שמספר עליו בקול רגוע.

על המסך מרוח כישרון גדול, אבל אין לו יתרון. וגם לא לעבודה הקשה, להתמדה ולרצון. כוח רצון? אבל לרצון כבר אין כוח.

מה יהיה? לא שבוע-שבועיים, לא חודש-חודשיים. שנים. הכל נעשה כמו שנועד להיות, כולל התבערה של שותפים מוזיקליים נדירי עוצמה. כן, יוסי אלפנט שהסרט "חייב לזוז" משרטט בכישרון את קווי המתאר שלו. האיש הזה, האש הזו, שכדרכה של להבה נבצר ממנה להיתחם והיא מאכלת את הגבולות ואת עצמה.

ויש בסרט להבה נוספת, לא הרסנית, אלא מאירה ומחממת כמו אש של מדורה – ז'אן ז'ק גולדברג. וגם היא כבתה.

אהוד בנאי מדבר עליהם ועל עצמו. פתאום זה קרה. הכרה, הערכה, אם כי על המסך הזה עדיין לא הצלחה. כבר לא ייאוש, אבל תסכול. מה יהיה?

יהיה!

"חייב לזוז" – סרטו של אבידע לבני, יום שלישי, 10.2.09. סינמטק תל אביב

יום אחר כך. חנות "עולם הפסנתרים". רסיטל פסנתר. דוראל גולן, פסנתרנית ישראלית ובינלאומית מחוננת, מתאחדת עם פסנתר פציולי (שנחשב לאחד מהפסנתרים הכי משובחים בעולם). "מנגנת" – בהעדר מונח נשגב יותר אני נאלצת להשתמש במילה הטכנית הזו – יצירות קלאסיות. היידן. בטהובן. שופן. סטרבינסקי, ועוד כמה קומפוזיטורים מודרניים – חלקם אפילו בחיים (!)

אין לי רקע או הבנה בז'אנר הזה, לצערי, אבל קרסתי תחת העוצמות של היחשפות לגדוּלה. ישבתי קרוב אליה. ראיתי היטב את אצבעותיה היפות, את הבעות פניה ואת תנודות גופה.

בהתחלה התקשיתי להכיל את החוויה. לא ידעתי במה להתמקד. לכאורה המוזיקה היתה החשובה ביותר. המוקד. אבל אז התברר שמול העוצמה ניצבת שותפה שמחוללת אותה, אבל גם מחוללת איתה, ובעיקר חלות עליה השפעותיה.

דוראל גולן – בחורה מרשימה חיצונית ופנימית, וגם צנועה, נחמדה, רגשנית ובעיקר פגיעה ואמיצה לחשוף את זה. יש לה אינטימיות עמוקה עם היצירות שהיא מבקיעה מהפסנתר, עד כדי כך שחשתי אי נוחות של מציצנית. היא מכירה אותן היטב – פיזית ונפשית, ואפשר היה לחזות בפעילות האינטנסיבית של מערכת היחסים שלה עם היצירות. היתה תחושה שיש ביניהן "היסטוריה" רבת משמעות, שהתגלמה באופן הנגינה של דוראל והתפרצה מכל גופה – פליאה. אושר. בהלה נרתעת. לעג. זעזוע. קשב. החכמה, אמביוולנטיות וגם הומור פנימי משותף בשפה סודית של נאהבים.

חשבתי שאני רק מקשיבה וצופה בכל זה באופן חיצוני ואובייקטיבי, אבל התפלאתי לגלות שאני חלק מההתרחשות. המוזיקה שחוללה דוראל גולן השתלטה על רגשותיי. עצב, אופוריה, בהלה, התרוממות. ובעיקר הלם. עד עכשיו.

יום רביעי, 11.2.09, דוראל גולן: רסיטל פסנתר, חנות "עולם הפסנתרים", תל אביב