שלומי סרנגה, הופעת השקה לאלבום מונו, פברואר 2009
19 במרץ 2009רמי קליינשטיין, "שיר חשוף"
19 במרץ 2009אלבום חדש לריקי גל הוא אירוע. מדובר באחת מהזמרות הטובות ביותר של הזמר העברי – פרפורמרית מרהיבה שמתהדרת בקול עשיר ואישי ובהילת איכות. שמונה השנים שעברו מאז אלבום האולפן האחרון שלה הגבירו את הצימאון אליה. האם היא מרווה אותו באלבומה החדש "רואים את השנים"? התשובה אינה חד משמעית. הקול של גל בהחלט נוכח כאן בעומקו ובצבעוניותו, וגם דלק הרגש ממשיך להטעין אותה בתשוקה, שהיא מנתבת היטב. את מומחיותה בפיתוח קול היא מיישמת על עצמה ומשתמשת בעוצמתה במתינות. היא כבר לא פורצת לגבהים שגבולות קולה אולי אינם מאפשרים. זה מכתיב את האווירה המתונה יחסית של האלבום.
הכוונות הטובות ניכרות באלבום הזה, כולל ההתמסרות ליוצר אחד, במקרה הזה המוזיקאי לירן נדל, שהפיק ועיבד את האלבום לצד שמוליק דניאל, וכתב והלחין את כל השירים. היתרון של כותב אחד לאלבום הוא בהענקת אחידות סגנונית וקונספט, במקרה הנוכחי מדובר במבט פנימי וסוקר חיים של אישה-זמרת. אבל נקודת המוצא שמתבססת על כך שיוצרים צעירים יחסית מביאים בהכרח רעננות וחידוש, היא שגויה. גל אינה הזמרת היחידה שמועדת בכך. קדמו לה גם שלמה ארצי ואריק איינשטיין, למשל, שבשנים האחרונות מקיפים את עצמם במוזיקאים-מפיקים שמקצוענותם הטכנית ברמה גבוהה, אבל חסר להם שאר רוח. לירן נדל מיטיב לדייק בתיאורים של מצבים נפשיים כמו "יש לך צבעים לימים מחווירים" ("מכל המלחמות"), אם כי חוטא גם בקלישאות מהסוג של "תבקש מהלב לרפא ת'כאב" ("אבן על אבן"). לפעמים הוא מצייר יפה סיטואציות, כמו בפתיחה של "קרוסלת רגשות" – "סט תופים אדום מאחוריי / ומלפניי עשן סיגרייה ריחנית / עושה דרכה אל תוך האנשים / מי בודד יותר הם או אני". הבעיה היא שהלחנים של נדל חסרי מעוף, וזה מצער כשהזמרת שהוא מופקד עליה מוכנה לעוף, ואכן עפה, אבל נחבטת אל תוך מחסום אפרוריות, כי השמיים שהציב מולה אינם מספיק גבוהים.
העובדה הזו מאכזבת ומקוממת דווקא בגלל שגל הרגילה אותנו לסטנדרטים של איכות נאצלים במיוחד, ובכל הסגנונות. החל מהפופ המתוק של "(בני) ילד רע" ו"לגור איתו", דרך הקלאסיקות המתי-כספיות העוצמתיות כמו "מקום לאהבה" ו"מה זאת אהבה" והמרתקות כמו "מערבה מכאן" ו"טוקיו גדולה", הרוק הרגשי של "היי שקטה" ו"חולשה לרקדנים", וגם הבוטות האמיצה של "נערת הרוק". אפשר להמשיך את הרשימה הזו, שרק ממחישה עד כמה אלבומה הנוכחי של גל חסר את הברק של השירים האלה ואת השראתם.
גל עדיין מתמסרת בלהט ובהתכוונות, כולל הזעקה שלה ב"בסוף היום אני צריכה אותך" – השיר היחיד באלבום שהיא כתבה עם נועם יעקובסון. היא מביעה דקויות בקולה, שומעים למשל את החיוך שלה בסוף שיר הנושא. אבל יכולת ההגשה שלה, שנמצאת במלוא הכושר, מבליטה את הצורך בשירים שמתאימים למידותיה – עם ברק ועם לחנים בעלי מעוף ודמיון. נדרשת יצירתיות שתהלום אותה.
יוצא דופן באלבום הוא השיר המרגש והמעניין "אמאזמן", שבו גל שרה קטעים מהשיר הנודע "קה סרה סרה", ובעיקר מעניקה את הבמה לאמא שלה, דינה נר-גאון, שמדקלמת בספרדית משפטים מפייסים כמו: "סבלנות בתי, כל השנים שאנחנו יחד עשו אותי האמא הכי שמחה שאפשר להיות". ברקע מהדהד הזיכרון של השיר הטעון "אילו יכולתי" ("אמא") ונוצרת כאן השלמה מזככת. מגיע לגל אלבום שלם שיאפשר לה התעלויות שכאלה.
"רואים את השנים", ריקי גל, "הד ארצי"
פורסם ב-ynet ב-02.03.09