נדב אזולאי, "בצד של הרעים"
30 באפריל 2009למה כן אלך להופעה של לאונרד כהן (תשובה לשרון רז)
1 במאי 2009ושולח אלף נשיקות
הנה שתי סתירות שמייצגות את אריאל זילבר וקשורות לתאריך של אתמול (יום חמישי, 23.4.09), בו התקיימה הופעתו המפתיעה בתל אביב. שעתיים אחרי שכבו האורות לכבוד יום כדור הארץ, הוא שר בתזמון מקרי, אך מושלם, את "להתראות במבול הבא". השיר הזה, אחד משירי הראפ הישראליים הראשונים, נוצר כבר לפני כעשרים שנה ועוסק באיכות הסביבה. היום הדיבורים על האוזון טבעיים ואופנתיים, אבל בשנת 90' לא היה נפוץ לשמוע את המילים: "נוצרת סביבנו חגורה / של CO2 האיום ונורא / והחגורה הזו את הקרינה קולטת / ושום דבר היא לא פולטת / ולפי החישובים של המהנדסים / הקרחונים שבקטבים נמסים / עולמנו הולך ומתחמם / ומבלי שנרגיש הים מתרומם… / ואנחנו לא עושים דבר / ורק בוכים כשמאוחר".
כן, אריאל זילבר הקדים את זמנו, והשיר הזה, למרות האקטואליות מעוררת ההשתאות, כמעט ולא נכנס להופעה, כי המופע הזה בעצם עמד להתבטל. כאן נכנס לתמונה הצד הנוסף של זילבר, שישב על הבמה של "האוזן השלישית" עטור בזקן עבות, כיפה חב"דניקית וציציות. "עכשיו אנחנו בספירת העומר, כלומר תקופה שבה אסור לקיים הופעות", הוא הסביר. "נזכרתי בזה מאוחר מדי. חשבתי לבטל, אבל לא היה לי נעים, כי כבר קבעתי, אז שאלתי רב והוא אמר שאני יכול להופיע, אבל שאספר לכם שעכשיו ספירת העומר, וזה מה שאני עושה".
אז הנה הוא שוב, בתל אביב, העיר שבה נולד, יצר והופיע – עם להקת "תמוז" ובקריירת סולו ככוכב אהוד שופע להיטים, לפני שעבר לגליל, כולל גיחה ל"אלי סיני". לא חזרתו בתשובה קוממה ולא המעבר לימין, אלא הקיצוניות הבוטה והפוגענית של התבטאויותיו, למשל בגנות הומואים (על כך הביע חרטה פומבית מאוחר יותר), קיבוצניקים, שמאלנים וערבים. גם הצעתו לשחרר את יגאל עמיר בתמורה לשחרור מחבלים ליבתה את גל ההתנגדות אליו, שכלל קריאה של אנשי תקשורת להחרים אותו. בפועל אכן פחת בדרמטיות מספר ההשמעות ברדיו של שיריו.
ועכשיו הוא מופיע אחרי כל המאורעות האלה, ודווקא בתל אביב, שהיא לא רק עיר אלא גם סמל למציאות חופשית, פתוחה ומתירנית, במועדון רוק שמקצין את הכל בחלל דחוס ואינטימי.
איך זה התיישב? בקלות טבעית. בתחילת ההופעה היה קשה לפרש את חיוכו המאסיבי של זילבר. האם הוא לועג? אבל תוך דקות מעטות החשדנות התרככה. שני הצדדים הפשירו. הקהל שהציף את המקום שפע אהדה, אהבה ובעיקר סקרנות. רובו המוחלט חילוני. "אנחנו במסך עשן, מנותקים מסדר וזמן", איזו תמונת מצב מדויקת נבחרה לפתוח את ההופעה. בניגוד לזמרים שחזרו בתשובה, למשל אביתר בנאי, שגוזרים על עצמם התעלמות משירים מסוימים שלהם או מצנזרים אותם, אריאל זילבר לא משנה את המילים. כך, למשל, בשיר "בחברה להגנת הטבע", לדני עדיין "יש סימפתיה לנשים מבוגרות, משיכה מינית". רק ב"אני שוכב לי על הגב", ההזיות על מין הפכו אמש ל"הזיות עצמי".
דעותיו אומנם שנויות במחלוקת, אבל על המוזיקה שלו יש קונצנזוס – היא מצוינת. אתמול התברר שזילבר עדיין פרפורמר מרגש וסוחף, עם אנרגיות רוקנרול זוהרות וממגנטות, שמשאירות הרחק מאחור יוצרים עדכניים. עם נגניו המצוינים – מתופף, בסיסט ובמיוחד הגיטריסט המרשים יוני אמבר, והוא עצמו מרהיב בקלידים – בהחלט ייתכן שזו היתה אחת מההופעות הטובות ביותר שהתקיימו בשנים האחרונות בתל אביב. אחד מהשיאים הרבים היה הביצוע היפהפה של "שתו העדרים" שבמקור שרה אמו, ברכה צפירה, עם המילים של אלכסנדר פן והלחן של נחום נרדי. באמצע, כש"ענני הסתיו גולשים בסדר", הוא קפץ לרגע לשירו "עננים", שבדמיונו היצירתי הוא רואה בהם "איש זקן בהריון" ו"היפופוטם בולע את הירח".
והיה אפילו סקופ: אריאל זילבר הכחיש אחת ולתמיד שכתב את "ואיך שלא" על הכלבה שלו. "זה באמת שיר אהבה לאשתי", הוא הצהיר. אהובה אחרת שלו, החצוצרה, נעדרה, וגם התלתלים הפרועים התיישרו.
"היו לי פעם עקרונות, מכרתי את כולם". לא נכון. תמיד הוא היה דעתן, אינדיווידואל, לא משתייך לאף קטגוריה. "אני סתם תמהוני". גם זה לא נכון. הוא אינו תלוש ומוזר אלא ממוקד ומחודד, יוצר מתחדש שחוקר את המוזיקה ומתעמק בכיוונים מוזיקליים מגוונים, למשל ערביים באלבום "מסך עשן" ואתיופיים ב"אנבל".
לאלבומו האחרון, "פוליטיקלי קורקט", עם שירי המחאה הימניים, לא היה ייצוג בהופעה, אבל זילבר לא טשטש את דעותיו ולא עשה דבר כדי לרצות את הקהל. הוא שר את "שיר הכריש" של נעמי שמר, על הסרדין שנתן את כל חלקי גופו לכריש תמורת "שלום", וגם זכה לתשואות. בשלב מסוים הוא תקע בשופר כדי "להביא את המשיח", הפציר בקהל להצטרף אליו בקריאה הזו ונענה חלקית – ובלי להשתהות הקסים עם ביצוע רגיש ל"שדות גולדברג" של מאיר אריאל.
"לתל אביב אין מה לדאוג", הוא הרגיע אחרי השיר "להתראות במבול הבא", ונימק: "היא לא תיהרס כי ה' שומר עליה". כן, תל אביב הקלילה מ"בטי בטי בם, נלך נלך לים, נשכב ביחד על החול החם". אבל הקלילות השובבה מעולם לא היתה אצלו אוורירית. מתחת ללחנים המתוקים תמיד היה הכובד של המילים המרות, התוהות והמיואשות. מאחורי העליזות היו ספקות. וגם אמש, לדבריו, עדיין לא היו לו תשובות. אבל בטי בם בכל זאת גויסה כשהמילים "אין שלום ואין כבר כוח" טרונספרו למחוזות פוליטיים – "אתם באמת חושבים שאם תחזירו את רמת הגולן יהיה שלום"?
האמביוולנטיות שבצבצה לעיתים מצד הקהל הוכרעה על ידי השירים האהובים: "שמש שמש", "תן לי כוח", "אגדה יפנית", "ואיך שלא", "הולך בטל", "א
נו המיואשים", "ברוש", "אני שוכב לי על הגב". עצימת עיניים, במהלך ההופעה, פיזית ומטאפורית, הביאה את תמצית הקול של זילבר עם החן העמוק, אבל בשלב מסוים לא היה בה צורך, וגם לא בתהיות מה מטרת ההופעה והאם הוא רוצה להתקרב או נאלץ להתפרנס. "לא נעים לי שאני יושב ואתם עומדים", התנצל זילבר ללא הרף, אבל בתום ההופעה שנמשכה שעתיים מרוכזות, הקהל היה מוכן לעמוד שעתיים נוספות ולשיר איתו שוב את "רוצי שמוליק" תוך כדי שהוא שולח לו אלף נשיקות. אחרי הכל, כמה זמן הוא נתן לנו לחכות?!
פורסם ב-ynet ב-24.4.09