מועדון זאפה הרצליה, יום שני השבוע (8.6.09). תמר גלעדי מתרגשת על הבמה במופע "בלוז לנעמי" (שמר). כעבור יומיים (אמש – 10.6.09), בקונסרבטוריון "הסדנה" בירושלים, חברי "אנסמבל נעמי שמר" של האקדמיה למוזיקה נרגשים לא פחות.

החודש, לפני חמש שנים, נפטרה נעמי שמר, כלת פרס ישראל לזמר עברי. השירים שהשאירה פשוטים לכאורה בקליטותם, אבל אם מגרדים קלות את שכבתם החיצונית מתגלה גיאוגרפיה תת קרקעית עם אזורי אקלים מגוונים, שמגרה להתעסק איתם מוזיקלית. ואת המהות הזו הצליחו להעביר השבוע אל פני השטח שני המבצעים, השונים כל כך זה מזה – תמר גלעדי, כלתה של שמר (נשואה לאריאל הורוביץ, בנה) והסטודנטים למוזיקה מהאקדמיה, בהפקתו המוזיקלית של עמית ויינר.

"ידידי עשה חליל לי", פתחה גלעדי את ההופעה בשיר פחות שגור. על הבמה הרכב איכותי וחם, שמעניק ברק של מקצוענות. רמי הראל שעיבד את המופע על הקלידים, יוראי אורון בקונטרה בס ואיתן איצקוביץ' בתופים. אין ספק שלגלעדי יש יתרון משמעותי – האנקדוטות המשעשעות שהיא מפזרת בין השירים מהיכרותה האישית עם שמר. למשל, המשפט הראשון ששמר אמרה לבנה כשנולד: "אני כבר שונאת את אשתך".

לסטודנטים מהאקדמיה אין אנקדוטות, וקטעי הקישור שלהם כוללים אינפורמציה ידועה ויבשושית על שמר. את היצירתיות שלהם הם משקיעים בעיבודים ובביצועים. אבל גם בלי להיות חלק מהמשפחה בפועל, האווירה במופע משפחתית, גם בזכות השעה המוקדמת במיוחד (19.00), שממלאת את החלל בקהל רב-גילאי, כולל ילדים. השיר הפותח שלהם הוא "אסיף" ("אסוף את המעשים"), ששמר הלחינה למילים של איתמר פרת, עם ליווי עוּד מרשים של ערן זמיר ושירה יפה של הדר נחמיה.

גלעדי מספרת על המעיל ששמר קנתה בתל אביב, ובגללו נסעה לפריז ונשארה שם תשעה חודשים, ומיד מבצעת את "העיר באפור", שבסיומו געגועים אל תל אביב "שחיכתה לך בבתים לבנים". אותה ת"א כבר הופיעה בשיר "העיר הלבנה" ("מקצף גל ועננה") עם ביצוע ג'אזי מקסים שהגיע לשיאו כשהנגנים הצטרפו בא-קאפלה. גלעדי ריגשה גם בעיבוד המעניין של "אור". בשונה מהמוחצנות של שושנה דמארי, המזוהה עם השיר, גלעדי שרה באופן מופנם, מיסתורי ואפילו אפלולי – בניגוד בוטה לשם שלו. בעצם, היא שרה על הצורך באור, פרשנות שדווקא הולמת את המילים: "שמש, הביאו שמש אם שָמַי מעוננים".

גם את "זמר נודד" גלעדי הפכה בעדינות וחילצה ממנו משמעויות נוספות. השירה האיטית שלה היתה מנוגדת לקצב העליז, אבל באופן שהפך אותו משיר לכת לשיר הישארות.

לאנסמבל גם כן היו מהפכים יפים שכאלה, למשל ב"ירושלים של זהב" שליאור שמגר הפך לרוק מחשמל.

גלעדי, בשיר פחות נודע  של שמר, שרה "אל תשאלו אותי איך הגיטרה אל אבנים הוכתה ונשברה". יומיים אחר כך הופיעה שוב הגיטרה אצל האנסמבל, בשיר "אני גיטרה", עם עיבוד ספרדי, שירת שני קולות נהדרת של סיוון דהן וחנה וולף, קלרינט יפה של ליאור רונן והדגשה חיננית של המשפט "לא התייאשתי מימיי".

חוסר ייאוש, אבל הרבה כאב, היו ב"סימני דרך" שגלעדי הקדישה לגלעד שליט. פניה שיקפו את הכמיהה כשהיא שרה: "אי משם שובה הביתה בזמן הנכון".

גלעדי חתמה את הופעתה בביצוע שמח ל"ליל אמש", ורגע לפני שירדה מהבמה היא שרה את ה-משפט מתוך "מטרייה בשניים": "החיים יפים, כדאי לכם לחיות". והאקדמיה? הם סיימו בביצוע משותף, נלהב וחם לשיר הסיום הצפוי מכל, "החגיגה נגמרת". את הבחירה הלא צפויה שלהם הם שמרו לתחילת ההופעה, כשהשיר "שלומית בונה סוכה", הגיח פתאום, בחודש סיון, בביצוע רוק-נשמה של עינת אזולאי.

מכל שיריה של שמר, רק שיר אחד חזר על עצמו בשתי ההופעות – "לשיר זה כמו להיות ירדן", ואפילו הטון והאווירה היו דומים בו בשתיהן – עדינות עצובה שהדגישה את המלודיה ואת המילים – גלעדי בליווי הקולות הגבריים של הנגנים, ורביעיית בנות מהאנסמבל ששרו א-קאפלה. "אבל מראש הרי השלג, בהמולה גדולה צוהלת, אחריך שיריך מפכים להם", הם שרו – שתי הופעות, יוצרת אחת, חמש שנים למותה, אלמוות ליצירתה.

פורסם ב-ynet ב-11.6.09