בהדרן השני הקצב התגבר. הצלילים המקדימים את המילים ניגנו את השיר "מגיע לו". כבר שעתיים דויד ברוזה הטריף את הקהל בלי להתעייף, והפעם האנשים כבר לא עצרו את עצמם ורקדו – מתחת לבמה, בין המעברים, ליד הכיסאות – כי באמת הגיע לו. "ארקוד איתך רומבה עד שאמות", הוא עבר לשיר "הרומבה" והמשיך בהשתוללות האנרגטית של קולו וגופו המתואמים.
 
אדום ושחור – אלה הצבעים ששלטו אמש (יום רביעי) בהיכל התרבות בתל אביב. שחורים – בגדיו של ברוזה ושל הנגנים, אדומים – התאורה, הוורדים המשתנים שהוקרנו על מסך עגול, המגבת לניגוב הזיעה, שמלות הזמרות האורחות והחולצה שלבש יהונתן גפן, שכתב ותרגם את רוב השירים. בתחילת ההופעה הוא הוזמן לבמה ודקלם את "האישה שאיתי" – שיר הנושא של האלבום שנודע כאחד מהאלבומים הישראלים הנמכרים ביותר. בימים אלה, 26 שנים אחרי יציאתו, הוא יצא בהוצאה מחודשת ועתירת תוספות שלכבודה נחגגה ההופעה. גפן שחרר את המילים שלו בטבעיות, כמו שיחה שמשוחחים עם חברים. "אני שלה עכשיו וכל מה שהיה לי: החברים, הכלבים, הזיונים" – פעם המילה הזו צונזרה בהתמדה ברדיו – "על הכל ויתרתי. מסכן חואניטו", תפס גפן את ראשו בשתי ידיו. "לאישה שאיתי כל כולי  התמכרתי, אך אל תגלו לה את מה שאמרתי" – הוא סיים, והוסיף: "אל תגלו! אני מכיר אתכם. יש לכם פה גדול". גפן ירד מהבמה וברוזה ביצע את השיר, קולו, כמו התיאור של האישה ההיא, החליק על המילים "כמו מים על אבן".
 
"סיגליות", "מתחת לשמיים" – להיט אחרי להיט הוא שר ורקד, מניע בחושניות נמרצת את רגליו, כתפיו וכמובן את אצבעותיו הזריזות ששיחקו במקצבים וליהטטו על הגיטרה בין מהירות תזזיתית לאיטיות קודרת, אבל תמיד מאוזנת עם צחוק. "תודה רבה, יש שאלות"?, הוא שאל למשל ברווח הצר שבין שני שירים.
 
"נגמרו לי כל החרוזים", טען השיר "סניוריטה", אבל זה לא היה נכון. השפע היה רחוק מסיום, כולל שירים שלא נגע בהם שנים רבות כמו השיר "אהבה עד השמיים". "הוא מעורר בי ריגוש כמעט יותר מכל שיר אחר", גילה, והקדיש אותו לבתו מורן, שהיתה בת שלוש כשיצא, משוכנעת שהמילים "איפה את ילדה שלי" – נכתבו עליה. עשרים ומשהו שנים אחר כך, בסוף ההופעה, היא סגרה מעגל כשהגישה פרחים לאבא שלה.     
 
אחרי שסיפר על "שיחות סלון" – המופעים של יהונתן גפן מסוף שנות ה-70 שבהם השתתף, הוא הזמין לבמה את יעל לוי, שותפה נוספת, לשיר את הלהיט שלהם משם, "שיר אהבה בדואי". קשה היה לדעת מי מתרגש יותר, הם או הקהל. אחר כך, לכבוד השיר "כמו שאת", נגניו המצוינים תוגברו ברביעיית מיתרים שעיבתה את השירים ביופי מיסתורי, כולל את "דניאלה", שיר שלכבודו ברוזה עבר לגיטרה חשמלית ואמר: "אני באמת מתרגש. בפעם האחרונה שהייתי שלולית הייתי בן 17, ועכשיו אני במשבר גיל ה-50. אין לי אופנוע ופורשה ואני לא טס במחלקה ראשונה, אבל יש לי חשמלית משלי"! והוא עבר לרוק נזעם, אבל תוך כדי שירה ריכך את פניו לחיוך. אחר כך צלל אל תוך השיר והוציא ממנו נהמות חייתיות. "עברתי את השיגעון", הוא אמר בסיומו והזמין "זמרת שהיא מעבר לשיגעון". יסמין לוי, זמרת הלאדינו הישראלית-בינלאומית, הצדיקה את דבריו כששרה-קוננה איתו בפראות חייתית את "בנהר של סביליה".  
 
אחריה עלתה טניה וינוקור מלהקת "מיומנה", ששרה, ניגנה בכינור ורקדה פלמנקו כמעט בו זמנית. ברוזה הצטרף אליה לרגע ורקד מולה כמו השתקפות ראי. "אפשר להתחיל את המסיבה"? הוא שאל ופצח ב"טיו אלברטו", מוכיח שגם הוא כגיבור השיר "מרגיש עוד כמו ילד". לקראת הסוף, כשהכריזמטיות הבימתית שלו לא הפסיקה להוציא מהקהל קריאות השתאות, הוא גם קיבל אות כבוד מיוחד מטעם מלך ספרד. האחראי על שגרירות ספרד בישראל הגדיר אותו כשגריר הכי טוב של ספרד בישראל וענד לצווארו את האות. "אף פעם לא ענדתי תכשיטים", הוא אמר בביישנות ושר "לכבוד טו באב" את "אל תשאלי אם אני אוהב". זה כבר היה בהדרנים, אליהם הוא צירף כמתבקש את "יהיה טוב", שהוא שר בנימה רצינית. רק לקראת הבית האחרון חייך. "עוד לא אבדה התקווה", הכריז לפני הפזמון האחרון, שאג "יהיה טוב" וחתם: "כל הכבוד לאהבה ולמוזיקה".

פורסם ב-ynet ב-6.8.09