הראל סקעת, "דמויות"
9 בספטמבר 2009לאונרד כהן בישראל. ו' בתשרי תש"ע
25 בספטמבר 2009
כמעט חמישים שנה עברו מאז שלאונרד כהן, יהודי קנדי בן 29, כתב את "המשחק האהוב" – הרומן הראשון שלו. מאחוריו כבר היו שני ספרי שירה מוערכים, ולפניו השתרעו מרחבי המוזיקה שלו, העדיין לא מיושבים. בימים אלה יצא "המשחק האהוב" בתרגום מחודש לעברית של ליאורה ניר, ומרגש לגלות בלורנס בריוומן, משורר וזמר – בן דמותו של כהן הצעיר, את הניצוצות ההתחלתיים של המדורה הנוכחית.
גם במנותק מההיכרות עם נכסי היצירה והתהילה של כהן, שהתעצמו במהלך השנים, מדובר בספר נפלא. הרי המוזיקה של כהן תמיד נבעה מהמילים, ומהרומן הזה מתברר שכבר מראשיתן הן ידעו להפיק יופי מקורי ומפעים, וגם לחקור באומץ את תכניו – האהבה והיצירה כייעוד: "כתיבת שירה היא גזר דין, לא משלח יד… השיר הוא דבר מזוהם, שותת דם ובוער שצריך קודם לתפוס בידיים ריקות", כך מהרהר בריוומן, ומיד מצנן את הלהט שלו במים ביקורתיים: "פעם חגגה האש את האור, הזוהמה את הענווה, והדם את הקורבן. היום המשוררים הם בולעי-אש מקצועיים, שמחלטרים בכל קרנבל. האש כבה על נקלה ואינה מביאה כבוד לאיש" (עמוד 174).
עלילת "המשחק האהוב", האוטוביוגרפית למדי, נעה על כביש הזכרונות. כלי הרכב העיקרי הוא הנשים שבריוומן אוהב ומחמיץ, החל מילדותו, דרך נעוריו ועד לבחרותו. "שום אישה אינה יפה עד כדי כך שלא תרצה שיחזרו ויספרו לה את יופייה בשיר" (175), הוא מציין וחושף את כישרונו המפורסם – לאסוף פרטים מדויקים לכדי סיפור שלם ובעל משמעות. "תספר לי שיר", מבקשת ממנו תמרה (85), והוא נענה לה. "הוא סיפר לה שירים והם החליטו שהוא יזכה לגדולה. היא ריחמה עליו בגלל אומץ ליבו כשתיאר את השדים שעל כתפו" (101).
השדים האלה כוללים את ההתנגשות בין החיים והאהבה לבין היצירה, והכורח לבחור ביניהם. "ונניח שילך איתה לעבר אינטימיות חיה, לעבר הדיבור המנחם הבלתי פוסק של זוג נשוי", הוא מהרהר בשל, "האם הוא לא נוטש משהו חמור יותר, אידיאלי, למרות לעגו, משהו שיאפשר לו להחיל את יופייה על הרחובות, התנועה, ההרים, להצית את הנוף – כוח שבו ישלוט רק אם יהיה לבד"? ( 181-180). ובהמשך, כשהוא בוחר (זמנית) באהבה: "הוא היה מאושר רוב הזמן. הפתיע והטריד אותו שהוא מרגיש לא נוח, כמו שגנרלים מרגישים לא נוח בימים של שלום מתמשך" (183). הגורם שמצליח איכשהו לחבר ולאחד בין האפשרויות הוא המוזיקה: "הגיטרה שלו הייתה תמיד בהישג יד… הצליל היה מצוין באמצע הלילה. בשעות המאוחרות הללו הפתיעה אותו טהרת המוזיקה, כמעט שיכנעה אותו שהוא יוצר יחס של קדושה עם הנערה, עם העיר שבחוץ ועם עצמו" (95).
ערכים נוספים שמתוארים ברומן הם החברות (עם קראנץ, חבר ילדותו) בשיאה ובחורבנה וגם היהדות המודרנית, שהוא צופה בסכנת התנוונותה, למשל בתיאור התפילה בבית הכנסת: "מעולם לא חשבו עד כמה הטקס קרוב לתוהו ובוהו. אצילותם עמדה על כרעי תרנגולת כי היא התבססה על ירושה, ולא על יצירה שמתחדשת בכל רגע אל נוכח ההתאיינות… הלחן הנפלא הרקיע לשחקים והכריז שהתורה עץ חיים היא וכל נתיבותיה שלום. האם לא הבינו שיש להזין אותו?". ולמרות הביקורת, בריוומן לא פורש: "הוא לא יכול היה לקחת חלק באחוותם, אבל רצה להימנות עימם". (129-128).
"אני רוצה לגעת בבני אדם כמו קוסם", אומר בריוומן (109). כמעט יובל אחר כך, בשבוע שבו כהן אמור להופיע בישראל, נראה שהמשאלה היתה נבואה, וזהו סוד התמדתה: "מכיוון שנקשר לקסם, השירים נמשכו" (178).
"המשחק האהוב", לאונרד כהן, "חרגול" ו"עם עובד"
פורסם ב-ynet ב-23.9.09
2 תגובה
נשאר רק לקרוא את הספר
כן! תקראי!