תומר בן-אפרים, "בצילה של הפצצה", "התו השמיני"
25 בנובמבר 2009גיל הילל בזאפה הרצליה 7.9.09
9 בדצמבר 2009
בדרך לאלון אולארצ'יק בפסטיבל הפסנתר – נשברתי. עשינו אחורה פנה. במקום לספוג מוזיקה, ספגתי את הקינוח הכי טעים שאכלתי אי פעם, במסעדה של ניר צוק ביפו. היחצנית שלחה אס אמ אס מתפלא ואני כתבתי לה את האמת – שאני לא מרגישה טוב, ושניפגש כבר מחר. זה יהיה, כלומר היה, לילה מתיש. שלוש הופעות רצופות בערב אחד, ולכתוב על שלושתן. אני לא מרגישה טוב, אבל מרגישה נפלא.
"יש שיר כזה ששלמה ארצי שר עם ריטה. למה בעצם לא משמיעים אותו יותר? צריך להחזיר אותו לתודעה".
לא הייתי בטוחה שאני מבינה למה הוא מתכוון. בבית התחלחלתי לגלות שהתכוון לשיר "שניים". "לזה אתה קורא שיר טוב"? צרחתי תשושה כשהצלילים לכלכו לי את הסלון. מכל השירים הטובים של שלמה ארצי, השמעתי לו דווקא את "ירח".
"אתה באמת לא רואה את ההבדל"? אלוהים, כמה עבודה.
ואחר כך האלבום המשיך לנגן את "כמו אז", ואני שרתי ושרתי, מצטמררת מהאקטואליה המהופכת, אבל הוא כמעט נרדם, מותש גם הוא. כמה עבודה.
בבוקר קמתי בבולמוס. אלון אולארצ'יק שפספסנו. מיכה שטרית – מסמרים ונוצות. פתאום רציתי עוד ועוד. נפתח לי ערוץ המוזיקה. מרוב רצף פסטיבלים, כלומר עבודה, שכחתי להתענג.
"אני רוצה לאכול מוזיקה ולשתות מוזיקה ולכתוב ו… סליחה שאני מוצפת. משהו נפתח", אמרתי לו באוטו. הוא חייך.
איך זה התחיל? אני כבר לא ממש זוכרת. נדמה לי שב"פסטיבל הלם כרך", בעצם עוד קודם, בהופעות החגיגיות של החגים. מיד אחר כך, ברצף: "פסטיבל תל אביב החדש", "הלם כרך" וכמובן השחקן הוותיק: "פסטיבל הפסנתר מארח".
"כשתאלם תרועת הפסטיבלים", אמרתי לגלית הנהדרת, שלעד אודה לה ואוקיר לה את שדרוגי התעסוקתי. מיד אחר כך המשיך בראשי ההמשך של השיר – "ילבלבו שירי אהבתי", ושוב הסתחררתי מההלם של התואם.
ממש בישורת האחרונה, במופעי הסיום, קרסתי. החום שלי עלה לארבעים מעלות. ההופעות שאני הכי זוכרת הן אלה שלא הייתי בהן. אלתרמן-גרייניק ופוליקר – ברוכים הבאים למאגר המפואר. איך אמצא אתכם כשארצה להתייחד עם החמצתכם הספציפית? זה קל. אתם ממוקמים באגף החדש של היכל הפלאות – יבורכו אדריכליו.
16.11.09
4 תגובה
פשוט אסור…
והשיר הזה כל כל מאפיין את ילדותי, מביא לי נוסטלגיה בכמויות 🙂
(וכמובן, תודה על המחמאות, והרבה הופעות מהנות שיהיו!)
הי, תרחיבי על הקינוח! (:
היו יותר מדי פסטיבלים בחודשיים הללו. למרבה המזל, פסטיבלי האינדי שבהם מאפשרים לך יותר להתרווח עם המוזיקה ולהתנסות במוזיקה חדשה – מה שקשה יותר לעשות בפסטיבלים כמו פסטיבל תל אביב והפסנתר, שבהם רוב ההופעות מאמירות למאה שקל ומעלה. היה מוזר להגיע לפסטיבל הפסנתר אחרי 3 פסטיבלי אינדי ברצף. מצוחצח כל כך, קהל שונה לגמרי, והכל רק בטעימות קטנות שהתקציב מאפשר ויאללה הביתה.
עידית: דווקא מותר 🙂
גלית: אני עוד חייבת לך הופעת פיצוי 🙂
יעל: הקינוח – כבר אז לא הצלחתי לקלוט את שמו. אולי הרגשתי שאני רוצה לשמר אותו כחוויה חד פעמית