מופע המחווה שנערך לאלבום "אהוד בנאי והפליטים" במסגרת פסטיבל תל אביב היה רווי כוונות טובות. יוצרים איכותיים זכו להזדמנות לקחת את השירים הנודעים, המשפיעים, להוקיר אותם בפומבי ולהפוך אותם לשלהם. 15 מוזיקאים גברים (מדוע בעצם אף מוזיקאית לא היתה ביניהם?) התייצבו אמש (חמישי) על במת מועדון הבארבי בתל אביב. לעיתים ריצדו שם ניצוצות בחלל, אבל לרגע לא נוצר אתמול רצף של תובנה מהסוג המבקע את הנפש, כמו שעשתה לפני 22 שנה חבורת לוזרים מוזיקלית – הלוא הם בנאי, יוסי אלפנט, גיל סמטנה, ז'אן ז'אק גולדברג ונועם זייד – שבבת אחת העמיקה יסודות חדשים ונשארים בבניין המוזיקה הישראלית, אגף המשמעות.

הסיבה לכך שהקהל בכל זאת דחס אתמול את הבארבי, התרגש, הריע, רקד, שר ושיתף את עצמו במופע, היו השירים עצמם – חזקים מכוחם שלהם, שלא נפגם ולא נגרע למרות שני העשורים שחלפו מאז בוצעו בפעם הראשונה. תומר יוסף פתח עם "עבודה שחורה", אביב גדג' סיים עם "השדות האדומים" של אופרת הרוק "מאמי" שיצרו בנאי והפליטים וביניהם בוצעו שירי האלבום לפי הסדר המקורי, וגם שירים של יוסי אלפנט, מנהיג להקת "הפליטים". הביצועים היו אנרגטיים, מנוגנים מצוין מבחינה טכנית ואפילו סוחפים, אבל רובם שגרתיים וחסרי דמיון. עוצמת השירים גברה על המבצעים והביסה אותם. אולי דווקא האהבה הגדולה למקור וייראת הכבוד   שהמשתתפים רחשו לו, הסבירה את חולשת הביצועים, שלא משכו לכיוונים החדשים, שהתווספו כאן מאז שנות ה-80.

ודווקא היה רצון טוב, שניזון מהמציאות האקטואלית הקשה של היום. קוואמי התריס: "מי לא פליט פה?", הקדיש את "ערבב את הטיח" לילדי העובדים הזרים שנמצאים בסכנת גירוש וקרא להפגנה למענם שתיערך ביום ראשון. גם תומר יוסף הקדיש את "עבודה שחורה" למועמדים לגירוש. האזכורים האלה היו חשובים, אבל קצרים מכדי שיצטברו למאסה משפיעה באמת. מדובר בהחמצה מכאיבה, בעיקר כשעוולות תקופתנו – עוני, פשע, יום השנה לרצח רבין, תרבות מנוונת, צבאו על הכניסה למועדון, אבל במקום להכניס אותם ולתת להם להישמע מכוח המילים שניסחו אותם בפעם הראשונה, הם נטו להישאר בחוץ. מוקי, ירמי קפלן, דן תורן, גיא מר, מאור כהן ואחרים ביצעו היטב את החלקים החיצוניים של השירים, ולא נגעו בגרעין. פה ושם נעשו נסיונות לחדש בעיבודים, למשל אברהם טל שלקח את "עגל הזהב" ובעזרת חליל צד העניק לו טעם מוצדק של מדבר. גם "בום פם" הרשימו, במיומנותם האוריינטלית, כשביצעו את "מרקיסטן" האינסטרומנטלי, שהלם אותם. אבל האכזבות גברו על החסדים, למשל כש"הקרטל" ביצעו באופן סביר ותו לא את השיר "סדר יום" של יוסי אלפנט והסתפקו בכך שיונתן הגיטריסט סיפר שאמא שלו למדה בכיתה של אלפנט. יוצא דופן לטובה היה שי צברי, ששר את "מלנכולי". לאט לאט הוא התרומם והתעלה עם יבבות שהצטברו לזעקות הולכות ומתגברות עד שהפכו למטען של כאב – מכביד מכדי להתעלם ממנו.

קטעים מתוך הסרט "חייב לזוז" של אבידע ליבני, שעוסק ביצירת האלבום, הוקרנו בהופעה, ורק הדגישו את הפער בין החידוש שבמקור לשגרתיות הלא נועזת של היום. בחצות וארבעים ההופעה הסתיימה באופן קטוע, תמוה, ללא הדרן ובלי סגירת קצוות. היתה ציפייה שמשהו יתממש, אנשים צעקו "אהוד אהוד" בתקווה – אולי אהוד בנאי שיצר את התשתית הזו יתייצב ויעניק לה את התוכן ההולם. אבל זה לא היה תפקידו אמש, ואף אחד לא בא. נותר ריח חלטוריסטי של מחווה שאכזבה.

פורסם ב-ynet ב-30.10.09