מתי כספי מארח את שלומי שבת, הופעה, ינואר 2010
17 בינואר 2010שי גבסו, אלבום "קרוואן", דצמבר 2009
20 בינואר 2010
באמצע הג'ונגל התיאטרלי של ההופעה, מארינה מקסימיליאן בלומין הכריזה: "אני רוצה להזמין את האחת והיחידה". על הבמה של מועדון זאפה בתל אביב, עלתה מחייכת אלה בלומין, האמא שלה. בין כל הססגוניות – הוויזואלית והווקאלית – שהתקיפה את חושי הראייה והשמיעה, התנגנו פתאום רגעים פשוטים של אינטימיות. השתיים שרו קנון ברוסית שבלומין האם, מורה למוזיקה, לימדה את בלומין הבת כשמלאו לה שלוש, ומאז הן חוזרות ושרות אותו. זה התחיל במלמול חסר מנגינה, שהתפתח למעין ויכוח עד שהפך לשיר שאותו ביצעו בעדינות, אוחזות ידיים, קשובות זו לזו באופן מרגש. אבל אצל מארינה, כנראה, שום דבר לא פשוט באמת, ותוך כדי מחיאות הכפיים של הקהל, המתינות הפכה לפראית והברית המשפחתית הנשית הפכה למעין מאבק שליטה אמביוולנטי, שנסגר בוויכוח הדיבורי הפותח. "אוי", הן נאנחו לבסוף אנחה יהודית של עצב, אבל גם של התמוגגות, ומבחינת אלה – גם של נחת.
ואכן היתה לה סיבה להתגאות בבתה המוכשרת. "אקספרימנטל" – כך נקרא המופע הזה, שבכורתו התקיימה אמש (רביעי). משמעות השם – ניסוי – עלולה להיות בעייתית ואפילו להרתיע את הקהל, שלא בטוח שהוא מעוניין להיות במעבדה – לא משנה מאיזה צד של המבחנה. ואולי הכותרת היתה פשוט תיאום כוונות, כדי למנוע מראש אי הבנות, מהסוג שגרם לחלק מהקהל בפסטיבל הג'אז באילת לעזוב עקב קצרים בתקשורת.
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3766176,00.html
ניסוי או לא – אתמול הוא הוכתר בהצלחה. בלומין עשתה את מה שהיא יודעת לעשות – העתירה את קולה ואת האינטליגציה המוזיקלית שלה, רקדה, תקשרה – הפעם בהצלחה – עם הקהל ובעיקר: השתעשעה וצחקה. כבר כשהגיחה אל הבמה, חושפת מראה "גדול מהחיים" – שיער מופרז, כובע ותלבושת מתפרעת בנוצצותה, היא השליכה את הנאתה על הקהל, וזו חזרה אליה כבומרנג. "האושר אינו זקוק למילים", כך היא שרה בשיר הפותח, "זה הזמן שכואב", מתוך "שירים שנשארו", ספרו האחרון של המשורר נתן יונתן. הנגנים הוסיפו לה צבעי נבל, ויברפון ופרקשיין, גיטרה, בס, תופים וקלידים (תומר בכר, עמרי רחום טוויג, יונתן אלבלק, גלעד אברו, איל ניסבוים ואורן סלע, שהשתתף איתה בעיבודים – "הוא יד ימיני מאז שאני בת 14, וזה לא קל", היא סיפרה). הג'אז, הרוק, הקרנבליות הברזילאית, כולל משרוקיות שחולקו לקהל, העברית והאנגלית, השירים שלה, כולל שיר ערש לילד שעוד לא נולד לה, ושירי המשוררים (גם יונה וולך), והאווירה המבדרת, אך גם הצורמנית-מסויטת, השתלבו זה בזה בטבעיות. בלומין קישרה ביניהם באמצעות תנועות גופה – רקדה בחושניות או התנועעה כמו בובה מכאנית שיצאה משליטה. הצבעוניות כללה את מלוא קשת הגוונים, כולל הכהים והאפלים. אפילו קווי המתאר של הנבל, נראו פתאום בתאורה המשתנה כמו נחש מאיים.
ולמרות כל הדמיון והשפע הגלוי, הפעם בלומין ריסנה את הווירטואוזיות שלה. לא פיזרה אותה בשפע מסחרר ומציף, אלא מיתנה אותה באופן שהדגיש את עומקה ומקוריותה. וכך, היא ביצעה באיטיות כבדה את "מה אומרות עינייך", עם העיבוד האלקטרוני שהדגיש את המזרחיות שבלחן בטרם הטיח אותו כרוק. בשלב הזה היא כבר דרשה מהקהל , וקיבלה, שיתוף פעולה – "שכל אחד יקיש עם הכוס שעל השולחן. עכשיו גם עם הרגליים". איך זה הסתיים? בלחישה.
"ופתאום אני הילד שחי מחדש בעולם של צבעים, מצייר לי את כל העולם", היא שרה את "ציור" של שלמה גרוניך ומתי כספי, בעיבוד פסיכדלי. "קחו", היא הפצירה בקהל מאוחר יותר, "קחו איתכם משהו מהצבעים האלה".
פורסם ב-ynet ב-26.11.09