"יש לך ריח של אלוהים", שרה מיכל גבע בשיר "פה השמש" מאלבום הבכורה שלה, הנושא את שמה. כמו הדימוי הזה – עז, נועז ומעז לחרוג מאוצר המילים הפשטני המאפיין כרגע את המוזיקה הישראלית, כך גבע – יוצרת חדשה עם נוכחות מחדשת. אישיותה המוזיקלית מקרינה רעב, שבזמן האחרון נוטה להיעדר מהאלבומים העכשוויים, כשאת מקומו ממלאות זחיחות ושביעות רצון עצמית – אויבות החידוש.

קולה של גבע הוא כלי הולם להבעת הרעננות הפראית הזאת, והוא מרגיש בבית בטונים הגבוהים והנמוכים. יש בו ביטחון וייצריות לצד ילדותיות שיש בה חן כל עוד היא עדינה ומבוקרת, אבל מעוררת התנגדות כאשר היא הופכת להתיילדות. ההפקה המוזיקלית (של בועז וולף) והעיבודים משרתים את העוצמה הרוקיסטית של שירתה, שנתמכת בגיטרות-בס-תופים, המעובים בקלידים (פסנתר, פנדר רודס) לצד כלי מיתר – יקירי ההפקות הנוכחיות.

הרוקיסטיות של גבע מתבטאת לא רק בהבעתה המוזיקלית, אלא גם  בתכנים המחצינים את גישתה – לחוות את הרגשות במלואם. נעים להיווכח איך גבע מרשה לעצמה להרגיש, למשל בשיר "קפה": "ואם פרא, אז עד הסוף תלכי עם זה, ואם טוב לך – אל תפחדי שייגמר, ואם פחד – אל תטאטאי את זה מתחת ושימי בזה אהבתך". בשיר "פה השמש", היא לא חוששת אפילו לשהות עם אהובה ממש בתוך השמש. הטוטאליות הזאת מתבטאת גם בשיר האירוטי "בוא עכשיו", שממש מדמה מעשה אהבה באמצעות המוזיקה והשירה המתעצמות לעבר שיא, שאחריו באה הנפילה השקטה והעצובה, לצד תיאורים מילוליים קולעים כמו: "הטרף הוא עכשיו טורף".

כן, גבע היא גם כותבת אינטליגנטית ורהוטה, רגישה לדקויות כמו השמות המדויקים של הירח – לבנה וסהר זה לא אותו הדבר, היא שרה בשיר "הלוואי עלי". חבל שלצד תיאורים מקסימים כמו "נושב עלי זהב נקי", היא מועדת לתוך קלישאות שלא אמורות להיות חלק מכתיבה ברמתה, למשל חריזת "בוקר" ב"ביוקר" ("קרח") והבנאליות שבביטוי "להרפות מהמושכות" ("זעם"). דווקא על רקע המעוף והדמיון של כתיבתה, בולטת המוגבלות המאפיינת במידה מסוימת את לחניה, שכרגע נעדרת מהם הרעננות הזאת.

"אני הולכת לשיר את האמת בעברית", מצהירה מיכל גבע בשיר "זעם", אבל היא לא דורשת התמסרות טוטאלית אליה, אלא דווקא מבקשת: "תסגרו את האוזניים. אל תאכלו עם כפית". גבע אכן נמנעת מלהאכיל את מאזיניה בכפית ולא מתחנפת לאוזניהם גם כשהיא מצ'פרת אותם ב"רומנטי" – דואט פופי נחמד עם עברי לידר.

האתגר שלה הוא לחדד את ייחודה ולבטא אותו כשהוא טהור מבנאליות וממנייריזם ומלוטש יותר. מצד שני, ליטוש יתר עלול לשטח אותה ולטשטש את מקוריותה. כאן כבר נדרשת הפקה קפדנית יותר, שתזהה את המוקשים ותכחיד אותם, או לחילופין תעזור לה לפוצץ אותם באופן אפקטיבי. "את חיציי שילחתי לאדמה", היא מספרת בשיר "זעם". האם הם יפגעו ויהדהדו?

"מיכל גבע", מיכל גבע, "נענע דיסק"