איך אפשר להעביר צלילים באמצעות מילים? במקרה הטוב זאת יומרנות ובמקרה הרע איוולת, אבל כשעוסקים בדויד פרץ הדבר כמעט מתבקש. קודם כל, בגלל שלפחות בעולם הווירטואלי, רבים כושפו ממילותיו לפני שהתוודעו למוזיקה שלו. חוץ מזה, הוא עצמו נוקט שיטה דומה, בפרויקט המתמשך שלו "העברה: אופקים", בו שירים מועברים מתרבות אחת לאחרת, אל אופקים אחרים.

הוא מוזיקאי – יוצר, מנגן, שר ("בלובנד"), מפיק וסאונדמן – שגם מלמד לפעמים את המקצוע בחסות האקדמיה. בין השאר הוא קשור לאריאל קליינר – פרויקט הגומייה, לנסז – ג'ואן ספדי, יאפים עם ג'יפים, עומרי לוי (שהתקליט שלו יוצא בקרוב) וכפיר שתיוי.

אה, כן, הוא גם שותף לניהול הפורום השכן – מוזיקה אלטרנטיבית, ומבקר מוזיקה במקומון ירושלמי נחשב – עניינים שמחזירים אותי למילים שלו. כשאני קוראת את אלה שהוא מעתיר על הפורומים, יש לי תחושה של לונה פארק, כולל סחרחורת מהשפע שהוא מתאר – משרטט את הים, וצולל. איך הוא לא נופל מגלגל הענק? האם הוא נחלש מהתהוות האינסוף? מסתנוור מהבזקי האור המרצדים?

לא! מבחינתו אין טבעי מזה: "אני רואה את העולם דרך הצלילים שבו. למשל, אני מסתכל עכשיו על הפארק שאנחנו יושבים בו, על האגם הזה. וכל מה שעולה לי בראש זה שירים. אני צריך מוזיקה כל הזמן. אני שומע את הציפור הזו שמצייצת, את הרעש של האוטובוס, את הרוח. יש רחש אקראי, שמשתנה כל הזמן, עם אותם אלמנטים, וזה יפה בעיני".

כל המוזיקה שאתה שומע, לא מפריעה לך ליצור את המוזיקה שלך? אתה לא פוחד מהשפעות?

"קליף ריצ'ארד אמר פעם שמוזיקאי מושפע מכל דבר שהוא שמע אי פעם, החל מהנחירות של אבא שלו וכלה בתקליט שהוא ממש לא סובל ומנגנים ברדיו. מצד שני, אני חושב שגם מי שלא אוהב את המוזיקה שלי יסכים שהיא לא נשמעת כמו דברים אחרים. אין שום בעיה בעובדה שאני נחשף לכל כך הרבה דברים כי הגעתי לעשיית המוזיקה מתוך זה שאמרתי: אם אני הייתי עושה את זה, הייתי עושה את זה אחרת. לפעמים אומרים לי: 'שמעתי מישהו שמזכיר אותך', ואני ישר הולך לראות מה המשותף בינינו, ואפילו מתרגש מזה. בסך הכל עוד לא נתקלתי במשהו שבאמת דומה לגמרי למה שאני עושה. הרבה פעמים גם שמעתי במוזיקה של אחרים דברים שעשיתי. אז מה זה אומר? שהם הושפעו ממני? לא. ברור שיש איזשהו מספר מוגבל של תווים וצירופים שאתה יכול להגיע איתו, וסביר שאנשים יעשו דברים דומים… אבל אצלי, ככל שאני מכיר יותר, אני רק חש כמה שיותר קל לי ליצור".

תסביר.

"כשאני יוצר, המוזיקה מתהווה. אני לא יוצר אותה. אני לא חושב: אוקיי, עכשיו אני צריך לכתוב שיר. אני לא מסתובב עם מחברת וגיטרה או אומר: רגע, שקט, לכו מפה, אני צריך לכתוב שיר. זה לא קורה אף פעם".

אז איך זה קורה?

"זה מתהווה".

איך?

"למשל, אני עובד עכשיו על פסקול לסרט באורך מלא. אז אני צופה בסרט. הולך, עושה משהו אחר, מדבר בטלפון, משחק במחשב. חוזר, צופה בסרט, הולך, מסתובב בבית, עושה דברים אחרים, צופה בו שוב, ואז – זה כבר קיים שם. משהו יוצא לי מתוך התמונה. וזה בדיוק אותו דבר בשירים. לא צריך ליצור אותם. כל השירים שכתבתי כשאמרתי 'אני אכתוב שיר', היו זוועתונים. אז הבנתי שאין טעם להתאמץ. אם יש לך חוויות, והן עמוקות, זה כבר יצוץ לבד".

יש לך ביטחון שכל הזמן יהיו לך חוויות?

"כן".

אתה אף פעם לא מנסה לגרום לזה לבוא?

"בשביל מה"?

כי אם פתאום לא יהיו לך חוויות?

"אז לא יהיו שירים. אז מה"?

מה זאת אומרת אז מה??!

"לא חייבים ליצור! אין חוק כזה שאתה חייב ליצור. תעשה את מה שנכון לך. כל העניין בשבילי הוא לא להיתפס להלך מחשבה שאומר: אני כזה, ולכן אני עושה ככה. אני כלום! אני לא יודע מה אני. אני פשוט עובר דרך החיים, ואם דברים קורים, ומייצרים בי דברים החוצה – יופי. ואם לא – לא. אז או שאשפר את החיים שלי, או שאעשה משהו אחר, אבל אני גם לא חושב על דברים כאלה. אני פשוט חי".

א. "גם שקט זה מוזיקה"

הרגשת פעם צורך לנוח ולא לשמוע מוזיקה? פשוט להרגיש את השקט?

"גם שקט זה מוזיקה. אני מקשיב הרבה להקלטות שטח – אנשים שהולכים עם מיקרופון למקום מסוים, נניח אמצע הקניון הגדול בארצות הברית, ומקליטים את האווירה של המקום".

בארץ יש מה להקליט?

"בטח. יש לי אולפן בבית, שמבודד לחלוטין כשאני רוצה, אבל בתקליט האחרון שלי, 'העברה – אופקים' , רציתי ששיר מסוים – 'בנות הים יפלרטטו איתי' – יבוצע יחד עם הרחוב. אז פשוט פתחתי את החלון ונתתי לכל הרחשים של הרחוב להיכנס פנימה ולהתהוות עם השיר, כי הרגשתי שלשיר הזה לא נכונים סטריליות ובידוד. אז אני אוהב רעשים, אני גם לא מגדיר רחש כמשהו מנותק ממוזיקה או מוזיקה כמשהו מנותק מהרעש. וכשאת שואלת אם אני רוצה לנוח, ממה אני יכול לנוח? כשהייתי בצבא, יצא לי להיות בתא ואקום, שזה תא קטן ומאוד מבודד, אטום לגמרי. והשקט שם היה יוצא דופן".

איך הרגשת?

"כמעט מבועת. הרגשתי שהמוח שלי נשאב החוצה".

ב. "אני רוצה להיות מוזיקאי"

מתוך "הלהקה הכי טובה בשביל החלב" (טקסט מקוצר של דויד, הפורום למוזיקה אלטרנטיבית 30/9/03)

"תמיד היתה לי בעיה עם הקיץ. הורי שהיו אנשי חינוך החליטו לטפל בי כיאות ותכננו שאוולד בחופש הגדול. המשמעות של זה היתה שאף פעם לא חגגו לי ימי הולדת בכיתה או בגן, ותמיד הייתי חוטף מחלות בקיץ. באחד מימי השישי של איזה קיץ בתחילת שנות ה-80 החל לעלות לי החום והתחלתי להזות. מאחר והורי היו בהכנות לשבת המתקרבת הושארתי תחת חסות הטלוויזיה החינוכית. עד היום צרוב בזכרוני הרגע שהמסך השחיר… פתאום הופיעו תמונות של אמת מים עתיקה על רקע שמיים כחולים מאוד, שני אנשים הולכים עם גונג ענק באמצע קולוסאום ריק… ואחר כך הפציעה כמו קרן שמש מאוחרת הכתובת: "פינק פלויד בפומפיי".
לא ידעתי מי אלו פלויד הוורודים ומה הם עושים בפומפיי, אבל ידעתי שיש כאן משהו שונה לחלוטין. הצליל המרוחק, כמו אבן קטנה שנופלת לבריכה ריקה במערה ענקית, חזר על עצמו והדהד, התמונה נפתחה אל עבר קולוסאום שעליו הונחו חומות של מגברים שחורים וציוד שנראה מרחוק כמו הכנה לטקס פאגאני. באיטיות בלתי אפשרית החלה המצלמה לנוע פנימה לעבר אנשים שעמדו שקועים בעצמם עם הכלים שלהם והחלו ליצור מוזיקה מהשקט המהדהד הזה… הצליל היה קדמוני ועתיק ברגע אחד וחללי ומהפנט במשנהו, נינוחות איטית שבבת אחת הפכה לרעש פראי. אבל יותר מהכל הרשימה אותי התובנה: האנשים האלו מנגנים רק בשביל עצמם! ללא קהל, ללא מחיאות כפיים, ללא מבטים למצלמה, ללא דיבורים, ללא איפור או בדיחות, רק מוזיקה טהורה.
שכבתי מסטול, קודח מחום ונפעם לגמרי מול הטלוויזיה ובפעם הראשונה בחיי אמרתי לעצמי זהו! זה מה שאני רוצה לעשות בחיים שלי. אני רוצה להיות מוזיקאי. להיות מסוגל לאחוז בקרניה של החיה הזו ולאלף את הדרקון הזה כך שהאש הזאת תצא ממני כמו שהיא יוצאת מהם"…

ככה זה התחיל? לא היו סימנים לפני כן?

"מאז שהייתי קטן, תקשרתי עם המוזיקה – שנראתה לי כמו יצורים קטנים שממלאים את האוויר. אני אספר לך עוד דבר: דוד שלי שנפטר בגיל מוקדם, היה גיטריסט במרוקו. והגיטרה שבנה לעצמו היתה מעל הארון בבית של סבתא שלי. כילד בן חמש–שש כל הזמן ניסיתי להגיע לארון למעלה, לגיטרה, לשמוע את הצלילים. ובסוף הורידו לי אותה, וישבתי מהופנט. פשוט ניגנתי תו אחד, והקשבתי והקשבתי. היה בזה משהו כל כך יפה. עד היום כשאני מגיע לחנות כלי נגינה ורואה פסנתר, אני מתחיל לנגן תו אחד, ומקשיב מהופנט. אין מה לעשות, אני פשוט אוהב צליל. אני כל כך אוהב את זה".

יש הבדל בין לאהוב משהו לבין לבחור לעסוק בו.

"כשראיתי את ההופעה ההיא, הכי התרשמתי מהאנרגיה המדהימה שלהם. והיה במוזיקה שלהם משהו כמעט מיסטי, ובתור אחד שמגיל צעיר לא מאמין במיסטיקה, זה ריתק אותי. והוקסמתי מכך שהם לא ניגנו לאף אחד, אלא רק לעצמם. הם עמדו באמצע האיצטדיון הענק, וניגנו רק בשביל הצליל. עכשיו, גם הייתי מסטול באותו רגע, כי הייתי חולה, אבל הסוטול הזה גם כן גרם להתרשמות גדולה מהמוזיקה, ונורא רציתי לעשות את זה, רציתי שתהיה לי אנרגיה עצומה בידיים ורציתי בעיקר לנגן לעצמי".

לא לאחרים.

"אני עושה את הדברים האלה בשביל לשמוע את עצמי… אגב, לא מזמן נכנסתי לחנות תקליטים וקניתי תקליט של בלובנד כי לא היה לי אותו".

איך זה ייתכן?

"כי אנשים לקחו לי, נתתי לאנשים אחרים, לא משנה".

אתה משאיל דיסקים לאחרים?

"כן. אני נורא אוהב לתת לאנשים לשמוע מוזיקה".

אתה לא רכושני? אתה לא פוחד שלא יחזירו לך? הרי בדרך כלל לא מחזירים.

"אני לא כל כך רכושני ביחס למוזיקה, כי אני חושב שהדיסקים זה רק הקפסולה שבתוכה שמורה המוזיקה. לא מזמן מישהו התחלחל מהעובדה שכשלא היה לי מקום, שמתי שני דיסקים בתוך עטיפה אחת. הוא אמר: 'מה, אתה לא נותן כבוד לתקליטים שלך? למוזיקה'? אז עניתי: 'אני לא נותן כבוד לייצוג הפלסטיק המתכתי שלו. זה לא מעניין אותי בכלל'. נחמד שיש לי הרבה תקליטים, אבל אותי מעניין מה שיוצא מהרמקולים, הדבר הלא מוגדר הזה. כל השאר זה התעסקות בטפל. כן, אז נתתי הרבה פעמים תקליטים לאנשים, כולל דיסקים שלי, ובאמת אף אחד לא החזיר לי תקליט שלי עד היום. אז קניתי את התקליט הזה"…

אמרת למוכר שזה אתה?

"לא, אבל נכנסתי לפני כן לחנות אחרת ושאלתי: יש לכם את התקליט של בלובנד?, ואמרו לי שאין. אז אמרתי: חבל. הם שאלו למה? ומי שהיה איתי אמר: זה תקליט שלו. אז אמרו לי: אה, באת בשביל לבדוק אותנו? עניתי: לא, באתי בשביל לקנות אותו. אז אמרו לי: למה אתה צריך לקנות אותו? שב בבית ותשמע את עצמך. אז אמרתי: אבל זה לא אותו דבר. אני לא יכול לשמוע את עצמי היום כמו שהייתי אז. מי שאני היום ומי שהייתי פעם הם שני אנשים אחרים לחלוטין. למזלי אני לא רוצח או משהו כזה, אז אני לא צריך להיענש על מה שעשיתי באותו רגע. אני רק עשיתי מוזיקה".

אתה חוזר בשאלה. זה רלוונטי לראיון הזה?

"הרלוונטיות העיקרית היא שמעולם לא הרגשתי שייך לשום מקום. הרגשתי זרות כפולה ומכופלת כשגדלתי בתור בן של שליחים במדינות שלא ידעתי בהן את השפה ולא הכרתי את התרבות. אגב, בגלל שבתקופת הגדילה שלי הייתי בפנמה ובפלורידה, לא שמעתי מוזיקה ישראלית עד גיל יחסית מבוגר. השמיעו לי אז בעיקר את כוורת וחשבתי שכל המוזיקה הישראלית זה בדיחות מטורללות כאלה. רק הרבה יותר מאוחר גיליתי את הדברים האחרים. ובקשר לזרות: רק בשנים האחרונות קצת נעלמה ממני החוויה הזאת. אני מתחיל להרגיש שמצאתי את העולם שלי".

השאלה היא אם הזרות הזו נמצאת בך, בלי קשר לסביבה שלך.

"אני מניח שכן. אני הדפוק, לא הם. אבל אין לי ספק שכל העניין של לחיות בתוך עולם שאתה לא מחובר לכלום שבתוכו, והתחושה שאתה בעצם רק מעמיד פנים, זה גרם לכך שלא יכולתי להתחבר לסצינה של אנשים שעושים דברים ביחד. תמיד הרגשתי מבודד והייתי צריך לספק לעצמי את כל העניין. אני מניח שזה קשור לכך שהתחלתי ליצור".

אז בעצם זה מאוד רלוונטי.

"ברור שבאיזשהו מקום היתה לזה השפעה. הרגשתי שאין לי עם מי לתקשר, והמוזיקה היתה דרך. זה היתרון של המוזיקה. זו דרך לתקשר בלי מילים או שאתה יכול לעקוף את המילים. אפשר בצליל אחד לגרום למילה לאבד את המשמעות האמיתית שלה ולהעביר לה משמעות אחרת. אני לא מתעסק עם דת בשירים שלי, היא אף פעם לא היתה מהותית בחיים שלי. אני לא האמנתי באלוהים, והוא לא האמין בי בחזרה. החוויה הזו עשתה אותי נטע זר, והבחירות שעשיתי בחיים נבעו פעמים רבות מהעובדה הזו. התקשתי מאוד, למשל, לעבוד לפני שנתיים כמורה בתיכון בדימונה. לא היה לי קשה עם התלמידים כמו שהיה לי קשה עם העובדה שנמצאתי במסגרת שבה הרגשתי מנוכר לכל מה שקורה סביבי. אני לא זוכר מסגרת שבה הרגשתי שייך. גם ביום העצמאות אני מסתובב עם אנשים, אבל לא מרגיש שייך לשמחה הזאת. נחמד לי ששמח להם, אבל"…

אתה מרגיש שייך למדינה?

"תרבותית יותר מאשר לאומית. אני שייך בגלל שעברתי פה דרך השפה הזאת והתרבות הזאת, אבל באופן עקרוני, המקום היחידי שאני מרגיש בו שייך זה המוזיקה. כי שם אין משמעות לגבולות ולמגבלות פיזיות או גיאוגרפיות. זה רחם".

ובאיזשהו מקום, הפורומים למשל, הם ניסיון שלך למצוא קהילה אלטרנטיבית – תרתי משמע?

"הגעתי לפורומים אחרי הרבה שנים באינטרנט, אבל תמיד בפורומים לא דוברי עברית, בעיקר של אנשי מקצוע מקבילים. וכשהגעתי לפורום של מוזיקה אלטרנטיבית, אני מודה ומתוודה שבהתחלה קראתי אותו המון זמן לפני שהעזתי לפצות פה. שוב לא הרגשתי שייך. התווכחתי איתם בראש ואמרתי להם יופי בראש. ולאט לאט אזרתי אומץ וכתבתי קצת. ולא ידעתי אם מין הראוי שמישהו שעושה מוזיקה יכתוב את דעתו על מוזיקה של אחרים, זה נראה לי לא נכון, אבל בסוף הבנתי שזו טעות, כי מה זה משנה אם אתה עושה מוזיקה או לא עושה מוזיקה? יש לך חוות דעת ואתה אוהב מוזיקה? תשתף. ואז כתבתי, ולאט–לאט התחלתי לכתוב יותר ויותר, ולקבל פידבקים. וכן, יש איזו תחושה שהפורום התחיל להוות איזושהי מסגרת"…

ג. "כשהעיניים הופכות לפחות יעילות"

איך אתה מקשיב למוזיקה?

"בנמנום. הקסם הגדול במוזיקה זה שהיא נכנסת לך פנימה, גם אם אתה מסנן אותה או מציב לעצמך מחסומים. אבל כשאתה מנמנם, במצב של חצי ער חצי ישן, אתה מסיר את כל המחסומים. אתה כבר לא חושב האם ההפקה פה נכונה או מדויקת. אתה פשוט נותן למוזיקה להיכנס לתוכך, וזהו. יש נקודה לפני שאתה נרדם, שכשאתה מקשיב למוזיקה והעיניים בחושך הופכות לפחות יעילות והאוזניים מתחדדות, אתה מסוגל לשמוע דברים בצורה שלא שמעת מעולם. וזאת חוויה שאני תמיד מחפש, לשמוע את המוזיקה כשיש לה מהות משל עצמה, ולתקשר איתה. כשאתה ילד זה קורה יותר, אבל כמבוגר אתה פשוט נרדם, אתה כל כך טרוד במחשבות".

יש לך דפוסים קבועים של עבודה?

"כשאני יוצר משהו, אז בדרך כלל אני מקשיב לו המון, ומנסה להבין האם יש צורך בעוד משהו בין הצלילים. העבודה בשבילי זה להקשיב לשיר אלף פעם או לנגן בגיטרה עד שאני מרגיש שצריך להוסיף עוד משהו, אבל אין לי טקסים ותבניות של עשייה. אני חושב ששירים זה הדבר שהכי מכתיב לך את מה שהוא רוצה. לפעמים שיר הוא כמו בן אדם – הוא רוצה יותר מדי. ואתה מעמיס עליו ומעמיס עליו כי אתה מרגיש שיש בו עוד אוויר. אבל המון פעמים אני גם מעיף דברים החוצה. ובסוף אני שומע תקליט שלי, ולא מאמין שזה אני. זה נראה לי מישהו אחר לגמרי".

ואתה אוהב את זה?

"אני לא אומר שאני לא אוהב את מה שאני עושה. בגלל שהתהליך שלי נעשה בחצי ערפול, אני לא כל כך יודע מה אני עושה. אין לי שום זיכרון מהעשייה של התקליט של בלובנד, למשל. אני יודע שאני מוקלט, שניגנתי שם את הכל, אבל אני לא יכול להגיד לך שאני עשיתי אותו".

אבל אתה שר את זה! זה אתה!

"באותו רגע".

ואין שום קשר בין זה ששר – אליך?

"לפעמים אנחנו מתחברים, לפעמים לא. אני לא מאמין בהוויה מתמשכת. אני מאמין שכל רגע זה משהו אחר, וכל רגע אתה מישהו אחר, ובאותו רגע הייתי בנאדם אחר".

ומה היחס שלך לאדם ההוא ששר?

"לפעמים אני לועג לו, לפעמים אני"…

אתה אוהב אותו?

"כן, בטח. זה תלוי. לפעמים אני גם חושב שהוא אידיוט".

מה אתה עושה בימים אלה?

"כאמור אני מכין פסקול לסרט. חוץ מזה, אני עובד על תקליט סולו, סוף סוף תחת השם דויד פרץ, שיקרא 'הייקו בלוז'. בנוסף, אני מתכנן לעשות עוד העברה: אופקים, שיעסוק במה זה להיות זמר ויכיל גרסאות קאברים לז'אק ברל, רודריגז, מלאני ספקה וג'קסון סי פראנק. מתישהו גם יצא בלובנד 2'. אני מפיק–מנגן עכשיו בתקליט של איתן פישר, שכמעט גמור, ושל יוחנן קרסל, שגם כן קרוב לסיום, וגם אצל רות דולורס וייס. יש גם את 'הלהקה שלא היתה' – הרכב של קיבוצניקים, שבסוף שנות ה-80 הקליטו את השירים שלהם בעצמם, והקסטה התגלגלה אלי, והיום אנחנו בשלבים מתקדמים של הדיסק".

ד. "צליל לא מנסה להגיד לך איך זה כואב. הוא כואב בעצמו"

אתה מעוניין להרחיב את הקהל שלך?

"אני חושב שבסוף הדברים מגיעים לאן שהם צריכים להגיע".

אתה באמת מאמין בזה?

"כן. כמו שאני מגיע למוזיקה מסוימת באיחור, אבל מגיע".

לא כולם מגיעים.

"בהתחלה הרגשתי שהכי נכון למוזיקה של בלובנד זה שאנשים יגלו אותה לבד, בזמן שלהם. אבל בזמן האחרון, כשגיליתי שקשה להשיג את התקליט, ושיותר אנשים יודעים עלי ושמעו על המוזיקה, ולא את המוזיקה עצמה – עשיתי מעשה והוצאתי את התקליט הזה, ואפשר להוריד אותו. אז עכשיו אני קצת מיסיונר של הדברים שלי, כי עברתי תהליך – פעם התקשיתי להודות בזה שאני מוזיקאי. בסך הכל קשה להיות מיסיונר של עצמך".

יש כאלה שעושים את זה בקלות.

"אני לא כזה. אם מישהו ירצה לשמוע את הדיסק שלי, אתן לו בשמחה, אבל אני לא אומר לאנשים: תקשיבו, יש לי משהו חשוב להגיד. כי אין לי משהו חשוב להגיד. יש – חוויות. אתם רוצים לחוות אותן"?

אתה לא רוצה לחלק אותן?

"כן, אבל זה כמו שאתה מתאהב במישהי. אז אתה לא אומר לכולם: הי, רוצים? תיראו, התאהבתי בה"…

לא במובן של רוצים, אבל במובן של תיראו מה יש לי.

"אבל זה לא שלי! הרכושנות הזאת של יחסים מטורפת בעיני. אדם אחר לא יכול להיות שלך אף פעם. יש לנו קשר משותף במקרה הטוב. אותו דבר במוזיקה. היא לא שלי. יש לנו קשר משותף ברמות מסוימות, וזהו".

היא לא שלך, המוזיקה?

"היא לא שלי, אמרתי לך. היא מתהווה בי, אבל היא לא שלי".

מה זאת אומרת? היא עברה במקומות הכי סודיים שלך, ברגעים הכי אינטימיים, והיא לא שלך? היא יודעת עליך דברים שאפילו אתה לא יודע, אבל זה אתה, לא?

"שוב אנחנו חוזרים לפרדוקס הבסיסי: זה אני ולא אני".

מה לא אתה בזה?!

"הרגשות שחוויתי כשיצרתי את התקליט של בלובנד הם עכשיו שונים. התקליט הזה נכתב על חוויה שהטריגר שלה היתה מישהי ספציפית. אבל היום אני לא חש כלפיה ככה. אז מה השתנה? היא? אני? התחושות? אבל התחושות שלי היו אמיתיות אז, והן אמיתיות גם עכשיו. אז למה להגיד שזה אמיתי וזה לא אמיתי? אני שניהם! והמוזיקה הזאת היא חלק ממני, אבל היא גם לא אני. אין לנו שייכות מתמשכת, כי החוויות שלנו משתנות".

אבל זה כמו שהיית ילד קטן, ועכשיו אתה גדול. אבל זה עדיין אתה.

"אבל זה לא אותו אדם. אנשים חושבים בשלושה מימדים – גובה, אורך ורוחב, אבל שוכחים שיש מימד רביעי – הזמן, וזה מימד קריטי. האדם שהייתי כשעשיתי את התקליטים, הוא לא אותו אדם שאת מדברת איתו עכשיו. יש בינינו קשרים מדי פעם, גשרים בין היום לאתמול – אני נשמע כמו שלמה ארצי… טוב, שפה זה כמו כלא. היא מכריחה לחשוב על הדברים במובן אחד ומילים הן רק הצעות בערך לדבר עצמו. זה מה שאני כל כך אוהב במוזיקה, שאין בה שום דבר שהוא בערך. זה הדבר עצמו. צליל לא מנסה להגיד לך איך זה כואב. הוא כואב בעצמו. הוא לא מנסה להסביר לך מה זה שמחת חיים. הוא שמח".

ו. "העולם שמעבר לעור"

אם מבחינתך מילים הן מגבלה, היית רוצה לחיות בחו"ל וליצור שם? אתה זקוק לשפה, לעברית?

"במובן מסוים אני בחו"ל. אני חי בבאר שבע, ולא בתל אביב – מרכז ההתהוות וההתרחשות המוזיקלית בישראל, וזה מבחירה מודעת. אני מסתכל על הבתים בתל אביב, שנראים כמו קופסאות קלסטרופוביות, שבהן אנשים בוחרים לחיות"…

טוב, גם אתה בבאר שבע חי מן הסתם בקופסה קלסטרופובית.

"בערך, הבית שלי הוא כמעט יחידה מבודדת: אין לי רדיו, הטלוויזיה שלי לא קולטת כלום, עיתונים אני לא קורא. הקשר היחידי שאיכשהו מחבר אותי למקום הזה, הוא האינטרנט. ולפעמים אני מרגיש שאני חי באי משלי. שמדי פעם במים יש שפל, ונוצר איזשהו קשר אל היבשה, ומדי פעם יש גאות, ואני לא מרגיש שום קרבה ליבשה. אז יכולתי לנסוע, למשל, לאנגליה. כשהייתי שם, זה עשה לי המון שאיפות להישאר. אבל כרגע אני עדיין באמצע תקליטים, ואני מאמין שכשהם ייגמרו – אשקול שוב איפה אני רוצה לחיות. מה שחשוב לי באמת, זה קשר ישיר אל הטבע. מדי פעם אני מגיע למדבר, אבל אני רוצה משהו טוטאלי".

כמו מה?

"למשל להצטרף למנזר זן ביפן".

באמת?

"כן, בזן מנסים להשתחרר מכבלי העבר, וכשאתה נמצא בישראל, תרצה או לא, יש לך המון שורשים שהנביטו לך מהרגליים לרצפה. הם יכולים להיות התחושה של יום שישי בצהריים, עם כל ההכנות לשבת. ולפעמים אתה רוצה להתנתק או לבחון את זה מרחוק. את יודעת, כל הזמן הייתי מפוקס בלנסוע רחוק בתוך המוזיקה, וכשהשתחררתי מהצבא, במקום לטייל בעולם, טיילתי בתוך עצמי במשך שנים, וגם נקשרתי לדברים במקום הזה. בדיוק כמו שאני לא תמיד מרגיש שייכות למדינה הזו, אני גם אוהב את שלמה ארצי. לפחות בהתחלה הוא ידע לתעד הוויה ישראלית במדויק. נגיד הברושים שבחמש ושלושים. זו שעה ישראלית כל כך, וזה עץ ישראלי כל כך. הרבה שנים קינאתי בו ובלהקות שהן חלק מהחוויה הישראלית, כמו טיפקס. את התקליט שלי אני לא חושב שאפשר למקם במרחב או בזמן מסוים. אין לו שום שייכות לעולם שמעבר לעור".

ז. "למה שלא תעשה משהו משלך"?

פעם כתבת מאמר על סוגים של מפיקים. השאלה המתבקשת היא איזה מפיק אתה, או לפחות מה הכי דומיננטי אצלך?

"כל תקליט שאני מפיק הוא משהו אחר לחלוטין. ברוב המקרים לוקחים אותי כי אני מנסה לעזור לבנאדם להגיע לאן שהוא רוצה להגיע. אני אומר לו: תשמע, אולי השיר הזה מיותר, אולי כדאי להוסיף לשיר הזה, אולי נחליף את הדברים האלה באלה. ולפעמים אני שומע את השיר, אומר אחלה, תורידו תיבה אחת, וגמרנו. לרוב כשאני שומע מוזיקה אני פשוט רואה: זה יופי של דבר או לא יופי של דבר. אם זה לא יופי של דבר, לא אפיק את זה. קרה ששמעתי ואמרתי: זה נשמע כל כך שלם, או כל כך לא מדבר אלי, שאין לי מה לעשות עם זה".

ואם מישהו מתעקש שתעזור לו, כי הוא אוהב את מה שאתה עושה?

"את יודעת למה הפסקתי ללמד אנשים לנגן על גיטרה? כי אמרו לי: תלמד אותי לנגן כמוך. אבל אני לא יכול ללמד לנגן כמוני, כי אני לא למדתי לנגן אצל אף אחד. את מה שיש לי השגתי לבד. אני יכול לעזור לך לחקות אותי, אני גם יכול לחקות את עצמי בקלות, אבל מה זה ייתן? למה שלא תעשה משהו משלך? אני אוהב את המוזיקה של ג'ואן בגלל שהיא כל כך שונה מהמוזיקה שלי. ואני יכול לתרום לו, להציע לו. אני אף פעם לא כופה כמו מפיקים מסוימים. מבחינתי הדבר הכי חשוב לאמן זה השלמות שלו עם מה שהוא עושה. התפקיד שלי הוא קודם כל לתת לו ביטחון. למשל אריאל קליינר, שכמפיק כל מה שנדרשתי לעשות איתו זה רק להגיד לו: תשמע, זה אחלה, מעולה. הוא הביא לי רעיון, וחשב שזה סקיצה בכלל, ואמרתי לו: זו לא סקיצה, בוא נוציא את זה. יש כאלה שרוצים שרק תעשה להם סאונד, יש כאלה שרוצים שתיתן להם ביטחון, ויש כאלה שרוצים שיתוף פעולה. למשל, ג'ואן בא עם חומר גלם ורצה ללכת לאנשהו, אבל לא ידע לאן. וגם אני לא ידעתי לאן הוא רוצה ללכת, אז הלכנו ביחד. קוראים לזה הפקה, אבל אפשר לקרוא לזה בשמות אחרים. כל העניין של ההגדרות במוזיקה, מאוד בעייתי, בעיקר בהגדרה של מפיק. אז לסיכום, אני מפיק בהתאם למה שאני עובד מולו. כשבאים ללואי להב, יודעים שהולכים לחטוף את מה שצריך לחטוף, ולצאת בצד השני משהו אחר לגמרי. אצלי לא. לכן אני מקווה שהתקליטים שעשיתי לאחרים לא נשמעים אותו דבר".

ח. "הפילוסופיה של המיקסים"

המון פעמים אתה עובד עם חברים. אז איך זה קורה? איך חבר יכול להיות אוטוריטה? איך אפשר לעשות את ההפרדה בין חברות למקצועיות? מה קורה כשמשהו שמאוד משמעותי לחבר שלך, גרוע בעיניך?

"קודם כל, לא אתכחש לכך שנוצרות הרבה בעיות בעקבות הדברים האלה. אבל אני מאמין שבבסיס, אם החברות חזקה מספיק, היא תשרוד אפילו את המהומות הכי קשות. ואני לוקח כדוגמה את החברות שלי עם אלעד שופן. אלעד הוא הבסיסט של בלובנד, והוא גם מנגן בלהקה של ג'ואן. היו לנו בשנים האחרונות המון עליות וירידות במערכת היחסים שלנו בגלל העובדה שאנחנו עובדים ביחד על מוזיקה, וזה יכול להיות חומר נפץ אמוציונלי מאוד גדול. אבל בסופו של דבר, למרות כל האמוציות החזקות שהיו, עדיין אנחנו נמצאים בקשר חברי טוב. הוא קדם למוזיקה, ואני חושב שהוא יהיה אחריה. עכשיו לגבי האוטוריטה: מאחר שאני לא מפיק שתלטן"…

אבל יש לך את הטעם שלך…

"נכון, אבל אמרתי לך שכשאני עובד על מוזיקה של אחרים, אני תמיד אומר להם: ההחלטה היא שלכם. בדרך כלל אני נותן להם להתבשל על זה. בחלק מהמקרים הם מסכימים איתי, בחלק מהמקרים לא".

וכשהם לא?

"אז לא, אני מבין. בסך הכל, היום אתה כבר מקבל שיר שהכל כבר קיים בו מבחינת העיבוד, ואתה רק צריך לעשות לזה מיקס ומסטרינג ולהוציא את זה. ומיקס הוא לא רק לסדר את כל הכלים שיהיה להם ווליום סביר. כי מישהו אמר פעם: תשים קופים מספיק זמן ליד שולחן מיקסר, אז הם יעשו מיקסים מושלמים. אבל מיקס הוא לנסות לפענח את רוח השיר מאיזשהו מקום ולהדגיש את האלמנטים החשובים בו – הי, תיראי, זה נראה כאילו שמעון פרס מנשק את יצחק שמיר"…

איפה?

"תסתכלי, הענן הזה הוא פרס, וזה יצחק שמיר. את רואה את פרס? (מחקה אותו) 'מה אתה אומר יצחק? לא!', 'אני חושב, נו טוף'. נו–נו–נו הוא מתקרב אליו. פרס! לך על זה! אתה בן 80. אין לך הרבה זמן… הנה, תיראי! הם ממש מתקרבים! או–טו–טו הם הולכים להתנשק נשיקה צרפתית לוהטת. אני חושב שזה קטע מהקואליציה, מהרוטציה. טוב, אבל שמיר הזה חמקן. טוב, בקיצור, מיקסים תמיד"…

שיהיה לך ברור שזה נכנס לראיון.

"תעשי מה שאת רוצה. בסדר, אבל תגידי שזה עננים. בקיצור, אתה צריך לפענח את רוח השיר, לנסות להבין באיזשהו מקום איך הצלילים אומרים את מה שהטקסט עושה. אתה צריך לתפוס את רוח השיר".

מה זה רוח השיר? אתה יכול להסביר או שאי אפשר מרוב שזה חמקמק?

"מילים הן באיזשהו מקום סורגים, וכשאתה נותן להן את הצליל הנכון, אז מילה יכולה להשתחרר ולעשות את הדבר שהיא באמת מיועדת לו".

למה היא מיועדת?

"תלוי מה המילה עצמה רצתה להגיד, אבל כשאתה רוצה להגיד משהו שמח, המיקס צריך להתכוון לאופי השמח. זה לא מספיק שהדברים יהיו בהרמוניה אחד עם השני, אלא הם צריכים לשדר משהו. לדוגמה: עבדתי על שיר של כפיר שתיוי בשם 'אש בנעליים'. והיה לי ברור שהוא יפה, אבל חסר בו משהו צורמני, מתפרץ כמו אש, למשל. אז הצעתי לו לקחת את הבאס, שבדרך כלל הוא סאונד מאוד עמום, ולעבות אותו בצורה מאוד מאסיבית, שיישמע כמו מתכת שמותכת מתחת לכל העסק, כי אז זה יתן יותר דגש לרוח השיר. או כשהרגשתי שבשיר יש עומק, אז הוספתי כל מיני רעשים מרוחקים מאחורה, שזה יישמע כאילו הוא הולך דרך עולם שעולה באש ויש רחשים מאחורה שמסתתרים לו. לגרום לכלים להיות מרוחקים עמוק יותר בתוך המיקס ולאפשר לזמר ללכת דרך עולם כזה וכזה. ככה מנסים ליצור את רוח השיר שאני מתכוון אליה".

כמה זמן זה לוקח?

"הבעיה הכי קשה במוזיקה, זה שכשעובדים לפי שעות, בדרך כלל נוטים להיתפס לדברים היותר טכניים, ופחות לדברים הפילוסופיים של המוזיקה. כשאתה עושה מיקסים לפי שעות, אתה לא מבזבז שעתיים לחשוב האם הבס הזה צריך ככה או ככה. היום יש לי יותר זמן להשקיע בפילוסופיה של המיקסים… איזה מוזר שהאור נעלם".

כן, באמת מוזר.

"בכלל, תהליכים הדרגתיים זה תמיד דבר מוזר. כי אתה נותן לזמן לעבור והזמן משתנה. ואז פתאום אתה שם לב ש… אופס, אתה במקום אחר. ככה זה גם עבודה על תקליטים מבחינתי. יש לך בעיה מבפנים, הזמן עובר ועובר, ופתאום אופס, יש בתוכך משהו, שיר".

דצמבר 2003, מתוך פרויקט הראיונות שלי לפורום מוזיקה ישראלית ב-ynet