לפני מיליון שנה, כשעוד התקיים מועדון הלוגוס בתל אביב, ראיינתי שם להקה שכבר לא קיימת לעיתון שכבר לא קיים.

קראו להם "אין ספק", וזו היתה להקת רוק דתית (! ) לפני הראיון, או אולי אחריו, הם הופיעו, ואז ראיתי אותה לראשונה. היא רקדה מולם בטוטאליות עולצת ומתמסרת.

אז יש להם מעריצה, ועוד חילונית, השתאיתי. גרופית שיודעת את כל המילים של השירים. רק בהמשך התברר לי שהיא בעצם המנהלת שלהם.

זאת היתה הפעם הראשונה שראיתי את הדרה. הפעם השנייה היתה מיליון שנה אחר כך, במפגש הפורום, והפעם השלישית בראיון הזה.

הדרה יושבת מולי, נמהלת בגביעי יין, מופתעת. בהדרגה משתחזר הזיכרון והופך משלי – לשלנו, מונח על השולחן הקטן ומרצד בין המילים והמחשבות. תקופות עפות בחלל המשותף ומתיישרות בתוך פלאי ההווה. במקום נאיבי יותר מישראל, אולי היא היתה הופכת לאגדה חיה: אשה שהחליטה להגשים את חלומה, ברגע שזיהתה אותו, ובנחישות התעלמה מתהליכים מקובלים. פשוט כתבה שירים לבדה, שכחה לפחד והופיעה איתם, הפיקה והקליטה בעצמה, הוציאה אותם לאור במו ידיה, דיסק אחרי דיסק, ואפילו זכתה להצלחה, עד כדי כך שהוחתמה בחברת תקליטים ממוסדת, שמוציאה בקרוב את תקליטה הטרי. "זה נורא חדש לי, ההתנהלות הממוסדת הזו", היא מודה. "ואני מאוד שמחה להיות חלק ממנה".

א. "אני כל הזמן רוצה להיות בעשר, ויודעת שהמחיר הוא באפס"

קסם הוא דבר חמקמק, שעלול להיעלם ברגע שמנסים לקבע אותו לצורך הגדרה. אבל בהדרה יש – באישיותה, בעשייתה, ובהופעתה, ניגוד יציב ובינתיים עקבי: טוטאליות ברורה לצד עדינות שברירה. אז איך שומרים על יציבות ואיזון בתוך הטוטאליות הגדולה?

"לא שומרים, ממש לא שומרים", היא אומרת. "יודעים שמשלמים על זה מחיר, וכל פעם בודקים מחדש אם המחיר שווה או לא, ועדיין, בינתיים – המחיר שווה. אולי בובמבסטי לומר את זה, אבל אני אוהבת את החיים. אני לא יכולה לוותר על הטוטאליות הזו, אם כי אני מניחה שיש איזשהם גבולות של סף בריאות הגוף והנפש".

את מתקרבת אליהם? נוגעת בהם?

"אני לא מאמינה שנגעתי בהם, אבל אולי אחרים יגידו שכן".

רק את יכולה לדעת.

"אני חושבת שאני לא אעבור את הגבול, מתוך אותה אהבת חיים, ואני סומכת – מקווה שבצדק – על איזשהם חלקים תבוניים ששומרים עלי. תיראי, אני יודעת שאני לא רוצה לפגוע, לא בגוף ולא בנפש, כלומר לא להיות במצב שלא אוכל לתפקד, לתקשר, להעביר את שיריי, לעשות את הדברים שאני אוהבת. אז אני מניחה שרוב האנשים רואים בדרך שלי חוסר ארגון, אבל אני אומרת אוקיי, סבבה. אי וונט מור. האמת היא שאני גם לא מכירה אזורים שבין אפס לעשר, אני יודעת רק אפס או עשר, ככה שאם מישהו אומר לי שמונה, זה נראה בעיניי איום ונורא, וזה גם חלק מהטוטאליות. אני כל הזמן רוצה להיות בעשר, ואני יודעת שהמחיר הוא באפס".

נראה שאת חיה באמת את ההוויה של רוקיסטית. מה זה בעצם אומר בפועל?

"וואו. אני לא יודעת מאיפה להתחיל. אבל קודם כל: זה נכון. אני לא מהמפרידים בין אמנותם לאורח חייהם. אז אפילו להגיד שיש דבר כזה בשיא האמת, זה כבר משהו. אבל מה זה אומר? אני חושבת שזה אומר, שוב – טוטאליות. זה לאפשר לעצמך לגעת בשמיים, ותוך כדי זה להתפלש בעפר. למרות שאתה בגילך המתקדם, ולמרות הייסורים שבדרך, יש איזה קתרזיס ובכל הוויתך אתה חווה את העשייה שלך, שהיא במקרה שלי כתיבת שירים. אני חושבת שרוב הזמן שלי, גם כשאני הולכת למסיבה, יושבת בבאר, נמצאת בהרצאה – אצלי זה סביב כתיבת השירים, זה הציר שאני בתוכו, ורוב הזמן אני די בהכרה שזה אכן ככה. גם באהבות, במערכות יחסים, לפעמים אני חוששת שאני עושה את מה שאני עושה, רק כדי לייצר חומר טוב".

באמת?

"כמעט. אני לא רוצה להתחייב, אבל יש לי הרגשה שזה ככה. וזה מחדד לי את החיים כשהכל בהוויה הזאת. זה עושה אותם 'וואווים', מותח קצוות וסיטואציות, את כל הגרעינים הטובים שיש במילא בכל עשייה, מרחיב אותם לפעמים עד כדי התפקעות, שאתה כבר לא יכול להכיל".

אבל עם כל הטוטאליות הזו של לחוות את הדברים עד הסוף, את גם אמא. מה בדבר האחריות?

"קודם כל אני מאוד אחראית, גם בכל ההוויה של הרוקנרול. בשירים – הדבר הכי חשוב לי בעולם, אני מאוד אחראית, בניגוד לתפיסה שמדובר באיזשהם חיים אמורפיים וחסרי אחריות. השירים אצלי הם נמבר 1, ואם אצטרך בשביל הופעה טובה לישון שמונה שעות, אני אשן שמונה שעות – גם זה רוקנרול. זה יכול להיות אולטרא אחריות, מהכתיבה ועד היחסי ציבור. ובאותה מידה אבל אחרת, זאת אהבתי לילד שלי".

בן כמה הוא?

"15, קוראים לו אדם ג'יימס, ומבחינת האחריות, לא רק שאני לא מוצאת את זה בסתירה לחיים שלי, אני אפילו חושבת שהוא בר מזל, והוא בטח יגיד את זה בעצמו. הוא גם נורא מתענג על עולמותינו. מאחר שאני אם חד הורית, אנחנו מאוד ביחד, וגם הוא מאוד טוטאלי. והוא גם מוזיקאי בפני עצמו. הוא בא איתי להופעות, רואה את שלבי העשייה ומעיר את הערותיו אם אני שואלת, והאמת היא שבאלבום הקרוב הוא כבר ממש יקבל קרדיט של פרודקשן אסיסטנט. הוא מדהים, והוא בעצמו מרגיש את הפשן והאדרנלין. הוא בר מזל שהוא יכול לחלק איתי את זה, ואני ברת מזל שיש לי אותו. הוא מקבל ממני את אישיותי ואת אהבתי, ומלבד מילים ודברים ורעיונות יפים, הוא מקבל ממני גם את המחויבות להוצאתם לפועל. הוא רואה אותי עושה, לא רק מדברת. יצא לי טוב, שיש בינינו שיתוף והדדיות מדהימים, לפעמים אני מגדלת אותו ולפעמים הוא מגדל אותי. היוצרות אצלינו מתהפכים הרבה, בהרבה תחומים, וזה כיף גדול.

אגב, אני מארחת אותו בהופעה שלי (בשבוע הבא): יום ג', 18.11, 21.30, הצוללת הצהובה, י–ם".

ב. "אני לוקחת את אלוהים לדייט"

אפשר לחיות ממה שאת עושה?

"לא, אבל אני בונה את עתידי. אני מקווה שזה יפרנס אותי בכבוד רב".

המוזיקה?

"כן. אני ממש מאמינה. אני חושבת שבדרך הנכונה זה אפשרי מאוד. אומנם כל הזמן יש לי דאגות קיומיות, אבל מבחינת הצרכים שלי – למרות שבטח שהייתי רוצה פסנתר כנף בבית שלי, וג'יפ, וצי של מכוניות, עם נהגים דרך אגב, אבל זה אוקיי. אני חושבת שהפער בין האושר לבין הוויתורים החומריים, זה בסדר, לפחות כרגע. בינתיים האושר מצליח לתחזק את עצמו. לא הייתי מחליפה את עשייתי בשום פאקינג דבר אחר בעולם. I found my home . אני מדברת על זה גם בשירים שלי. זה נראה אולי מפתיע, אבל אפילו הוצאות האינדי שלי כבר מכניסות לי, גם מהמכירות, ופה ושם מהופעות. אבל אני גם נתמכת – שלא יהיו אי הבנות, כלומר אם אני לא יכולה לשלם חשבון טלפון, אז אני פונה לאבא ואמא, אבל נורא בקטן. יצא ככה שזכיתי, למרות שאני תוהה מתי נסיבות חייך עשו אותך, איפשרו אותך, ומתי אתה איפשרת את נסיבות חייך. כי נכון, אם לא היתה לי הרווחה הפצפונת הזאת, איך הייתי יכולה לקום בבוקר ולהגיד בסדר, אני לא הולכת לעבוד בעבודה מסודרת ואני נשארת במוזיקה? אבל מצד שני: יכול להיות שאם לא היה לי אומץ לעשות את זה, לא היו כוחות הטבע עוזרים לי"…

את מאמינה בדברים כאלה?

"תשמעי, אני מאמינה ביותר מזה. אני מאמינה באלוהים חד וחלק. יותר מזה לפרש? אני לא יודעת, אבל האמונה שלי היא נטולת רבב. היא טוטאלית. לכן אני לא מהמתחסדים שאומרים: כן, אני מאמין באלוהים, אבל האלוהים שלי הוא כזה וכזה… הוא אפילו בן בשבילי. כשאני מנהלת את ענייני לבד – הולכת לבד, יוצאת לבד, הולכת לסרט לבד, אז אני לוקחת את אלוהים לדייט – אני מקווה שהוא לא כועס עלי שאני מגלה"…

ג. "זה הבית שלי, שם, בתוך הנפש הזאת"

איך היתה הילדות שלך? גם אז היית טוטאלית?

"כן, ובכל מה שעשיתי היתה לי תשוקה מטורפת ולא סטנדרטית. הייתי תלמידה הכי טובה, בכל תחום, אולי חוץ מכימייה, ופשוט אהבתי ללמוד. היה לי אומץ גדול להיות אני והתעלמתי מלחצים חברתיים. תמיד אהבתי אנשים וחברים, היה לי צמא מטורף לכך, שנמשך עד היום. בכל אופן, אפילו במחשכים לא חשבתי לעסוק במוזיקה. רציתי להיות אמא ל-12 ילדים – ואת זה לא הגשמתי, אבל חוץ מזה, כשרציתי ללמוד קולנוע בארצות הברית – אז למדתי, וכשרציתי לכתוב – כתבתי, ואפילו פרסמתי ספר שירים. מצד שני, המוזיקה היתה. למשל, תמיד השקעתי בפסי קול של הסרטים שעשיתי. תמיד השקעתי בעריכת הפסקול את אותו הזמן שהשקעתי בעשיית כל הסרט. אהבתי מוזיקה, ובכיתי ממוזיקה, עד היום אני בוכה ממוזיקה, אבל יש הרבה אנשים שבוכים ממוזיקה, ולהגשים את חלומות הרוקנרול בכלל לא עלה בדעתי".

אבל זה קרה.

"זה קרה, והיום אני בעצם בת ארבע מבחינת העשייה הזאת. וברור לי שזה רק עכשיו כי זה לא היה יכול להיות רגע אחד קודם. יכול להיות שהאירועים שבגללם זה קרה הם מקריים, אבל בדיוק התגרשתי, ובדיוק הלכתי לראות הופעה, כמו שאני תמיד הולכת לראות הופעות, ובדיוק פגשתי להקה מדליקה מסן פרנסיסקו, דווקא בירושלים. הם היו הטריגר. ואז, תוך כדי, קרו שינויים יפים בעיניי, אבל גם קשים. הלהקה התפרקה, ופתאום התחלתי לכתוב שיר אחד. ומהר מאוד מצאתי את עצמי פשוט רוצה להיות על הבמה ורוצה להיות כוכבת רוקנרול. ופשוט קמתי ועשיתי את זה. התחלתי לכתוב. ובינתיים אתה פוגש כל מיני אנשים שמתחברים לזה בשלבים שונים של העשייה, ויש אינטראקציות אנושיות מדהימות. אני לא מכירה אזור שיש בו התרחשויות אנושיות תשוקתיות כל כך מקסימות – מקסימות מלשון הקסם. יש לי שיר בשם Music makes no sense, ואחד המשפטים שלו שהכי קורעים אותי זה: but it gets you somewhere, where theres love and life and inner jive and groove . לא יכולה להפסיק עם זה. זה הבית שלי! שם, בתוך הנפש הזאת".

התחלת להופיע בלי לדעת לנגן. איך היה לך האומץ?

"אין לי מושג. היום זה נראה לי הדבר הכי מוטרף ואמיץ ומדהים שזכיתי לעשות לעצמי. ההופעה הראשונה שלי היתה פיאסקו. היו לי קלידים חדשים, שלא ידעתי לתפעל. לא יודעת איך ניגנתי. אבל בזכות ההופעה המדהימה הזאת, הפיאסקואית הזאת, למדתי כמה דברים. אלף שהכל אפשרי. הקלידים חדלו מלנגן פתאום, ופתאום כמה אנשים טובים מהקהל פשוט רצו אל הבמה לעזור לי. היה חום כזה מטורף. אז כמובן שאתה אף פעם לא רוצה להיות המסכן חסר האונים שרצים לעזרתו, ובכל זאת, איש יקר מאוד מתוך התעשייה השאיר לי הודעה באותו יום כשחזרתי הביתה: 'הזכרת לי את אהבת המוזיקה הראשונית', וזה היה מאוד יקר. והמון אנשים מאז אותה הופעה, ועד היום, הולכים איתי. נכון ששניים–שלושה זלגו בדרך, כי הם חשבו, באמת לתומם, שזה היה מיצג נסיוני. וכשהפכתי יותר קרובה למה שאני רוצה להיות – ואני עוד לא שם (מה את רוצה להיות? – מיינסטרים גמור) – אז הם אמרו: וואו, נהיית איזי ליסינינג… אז זאת היתה הטראומה, לטוב ולרע, של אותה הופעה ראשונה, שהיתה בתיאטרון תמונע באחד מערבי 'במה', הראשונים. דרך אגב, את הקלידים האלה איבדתי".

מה זאת אומרת?

"נכון שאף אחד לא מאבד קלידים? איך מאבדים קלידים? – אז באחד מהימים האלה שנסחפים אל תוך הלילה, באובדן חושים גמור, אחרי ראיון בגלגלצ וחזרה, כשכמעט איבדתי את בריאותי – זה אפרופו גבולות – לקחתי מונית והקלידים היו מאחורנית, ופשוט שכחתי אותם. ולא ידעתי שאין לי קלידים עד למחרת בבוקר. זו היתה מונית של חאפר כזה, לא יכולתי למצוא אותו, וזה אבד מאז ועד עולם. אז אמרתי שאוקיי, צריך לשמור על הבריאות, טוב שאיבדתי רק את הקלידים ולא את נפשי. אבל אלה היו הקלידים המתוקים שאמא קנתה לי בשביל שאעשה מוזיקה… למדתי מזה משהו חשוב: בגלל שהייתי קשורה אליהם רגשית, פחדתי למכור אותם גם כשהרגשתי שאני לא אוהבת אותם וכבר לא היה בהם צורך. ובגלל שלא מכרתי אותם ולא נפרדתי מהם, אז הם נפרדו מעלי בגסות רוח, ולמדתי שזה בסדר"…

ד. "נולדתי עם הפורום"

כשנחשפים למילים של הדרה – הכתובות להפליא (אפשר להיחשף אליהן בפורום) או המדוברות, חווים את העברית המדויקת, השלמה והיפה שלה. בניגוד למוזיקאים ישראלים שחלקם שרים באנגלית כדי לחפות על עברית עילגת או בנאלית, ברור שאצלה זה לא המקרה.

אז למה את שרה באנגלית?

"אלף, התשובה האמיתית היא – ככה! אבל היא ככה בגלל שזה מה שנובע ממני. בדיעבד אני מוכנה לנסות לנתח. גדלתי על מוזיקה מאוד–מאוד אמריקאית מסוימת, שעד היום אני אוהבת אותה, מבוב דילן ועד מארווין גאיי – הסאונד השחור והגרוב, והסאונד הלבן המילולי, הצד הרגשי והביט השחור ועד איזושהי התעסקות מאוד גדולה במילים, נגיד של בוב דילן, במין לבנבנות כזאת, אפילו יהודית. זה קודם כל. אבל בעצם אין סיבה אחרת, אין כאן אידיאולוגיה שאני כותבת בעיקר באנגלית. זה מה שנבע ממני, ואם יום אחד פתאום אני אגלה שבכלל אני אמהרית בתוך ליבי, אז אולי זה ייצא".

את מרגישה בכלל ישראלית?

"קודם כל, טכנית אני ישראלית, ואני לא יכולה להתעלם מזה. וכנראה שיש דברים שאני מאוד אוהבת, אחרת לא הייתי פה. אבל זה נכון שתמיד היתה בי זרות מסוימת. למרות שהיתה לי שפה מאוד עברית, אפילו עברית שמנה כזאת, לא רזה ועכשווית, ולמרות שמאחד הצדדים שלי אני דור שמיני בארץ, היתה בי זרות מאוד בסיסית. כבר מהימים הראשונים שאני זוכרת את עצמי, גיל שש–שבע, הזרות היתה משמעותית. יש אנשים שהשונות אצלם היא ערך בפני עצמו, וזה דוחה. אבל אני אהבתי את מה שאהבתי, ואם את מה שאהבתי כולם אהבו – אז סבבה. דרך אגב, הזרות היתה מקומית. בעולם מאוד אהבו באותו זמן את מה שאני אהבתי. היום, אגב, אני מרגישה פחות זרה באופן מוזר. בסך הכל, נולדתי פה, גדלתי פה, אני רואה את אותה טלוויזיה, מפחדת מאותם פיגועים. פעם מישהו צחק עלי: וואו, יש לך כל כך הרבה תלונות על הישראליות, את כנראה מאוד ישראלית".

את שומעת מוזיקה ישראלית?

"פעם לא, אבל מאז שהתחלתי לעשות מוזיקה, ובתוך עמי אני יושבת, אז התחלתי לשמוע. בעצם, עוד קודם, כשהייתי מבקרת מוזיקה בעיתון, שמעתי. היום אני שומעת מוזיקה ישראלית בעיקר בהופעות שאני הולכת אליהן, ופחות בדיסקים בבית. אני לא רוצה לדבר על זה כאן כי זה מסובך, אבל את יכולה לראות מתוך מה שאני כותבת בפורום"…

אז בואי נדבר על הפורום. איך הוא, וגם האינטרנט בכלל, משפיעים על המוזיקה שלך?

"קודם כל, הפורום של ווינט הוא בית נוסף, שחם לי בו. הוא עובר את גליו – של גאות ושפל, ואני איתו, מתחילתו, בגאות ובשפל! מתחילת האינטרנט אני אוהבת את האינטראקציה האנושית הזאת, שפותחת אפשרויות נדירות בין בני אדם. זה עולם רחב, שטוב לי בו באופן טוטאלי. קשה לי להרחיב, כי זה כל כך ברור לי מאליו שזה עוד אמצעי מדהים שזכינו בו בעידן שלנו. ובאופן ייחודי הפורום הזה, כמו שאת יודעת, באמת הפך לי בית. אני נאמנת הבית. לא אכפת לי מה – עזבו אותו כמה חברים טובים ויקרים, ואני אוהבת אותו, וגם זוכרת חסד נעורים. אני גם חושבת שיש לפעמים איזה – אני לא מוצאת את המילה ואני חושבת שזה מהיין – יש עוצמה יפה בהתמדה. הרבה חברים נהיו לי מהפורום. אנשים שנפשי קשורה בהם. זה דבר שמאוד יקר לי. ואני חושבת שמוזיקלית–טכנית, פחות או יותר נולדתי עם הפורום. הפורום הוא בן שלוש, אני בת ארבע – פחות או יותר הוא מלווה את שנותיי הראשונות. לשמחתי, אני כמעט לא יודעת אחרת".

ונוצרו עבורך קשרים מקצועיים? לאו דווקא דרך הפורום, אלא דרך האינטרנט?

"תיראי, הטור שלי באנגליה נעשה בגלל שיכלו להתקשר אלי כי בטעות הגיע הדיסק שלי לידיים יקרות בסקוטלנד והתקשרו אלי דרך האינטרנט, וככה זה קרה… וזה אגב הזמן לגלות – זה אשכרה סקופ – שכנראה טור חדש עומד בפתח. זה עדיין בהתהוות. וזה בא מהאינטרנט".

ה. "מלחמת המינים בתוך ליבך"

"הנער היה חגיגי ועצוב / וידעתי שהוא מחכה לה / שליבו כבד ומוכן לעוף / כאבן בכף הקלע // על שפתיו היבהבה ציפייה חרישית / חיוכו השתוקק אל אחרת / העיניים אמרו לי: את היום שלישית / את יודעת שאת מיותרת // אם נשקף בעיניו עוד שחוק פי האדום / הוא יגווע עת תיסוב הדלת / ופרכוס יגונו יכנע וידום / ויפגע בפלדת מאכלת" – לאה גולדברג

למה בדיסק "שרות לאה גולדברג" בחרת להלחין דווקא את "הנער"?

"אלף, בגלל התנגדותי לשיר. אני מתנגדת כמעט לכל השירים של לאה גולדברג. היא מקסימה, אבל קשה לי עם הדיכאון הקיומי של הרבה משיריה, עם החוסר תקווה. כי זה שרע בעולמנו ויש חוסר צדק אישי משווע, זה ברור לי, אבל חוסר התקווה שלה, קשה לי אישית להעביר את זה, ליצור עם זה, להזדהות עם זה – ורציתי להזדהות. ואז מצאתי את השיר הזה, שגם הוא חסר תקווה לחלוטין, ומאוד לא הזדהיתי איתו, אבל היה משהו בפשטותו ובישירותו, פחות מתייפייף, וכנראה משהו שמייצג איזו שלווה או השקה לנושאים שמעסיקים אותי, למרות שהוא בא מכיוון הפוך ממני, ואמרתי אוקיי, אני אתמודד עם זה. וזה היה קשה. ובביצוע בהופעה של הערב משירי לאה גולדברג, בניגוד לביצוע בדיסק, הייתי חייבת להכניס את התגובה שלי אליה. ואז עובד אפרת (המנהל האמנותי והמפיק המוזיקלי של הערב הזה, בבריכת הסולטן, במסגרת פסטיבל ישראל) הציע שאגיב כחלק מהעיבוד. והוספתי טקסט באנגלית, שהוא ההתנגדות שלי לתוכן השיר, וכמו שיש סולו גיטרה, אז עשיתי סולו מילים. הבעתי את תחושותי כחלק מהשיח האמנותי ביני לבין יצירתה, מתוך כבוד גדול, כמובן. נדמה לי שהיא היתה שמחה על הדיאלוג בינינו, על סוג ההתכתבות הזה. זה בדיוק היצר הזה המחייה את היצירה האמנותית".

בהופעה ממש שמעו את הזעם שלך.

"כן, כעסתי על האיפשור הבלתי נסלח של עוולות כאלה וייסורים. ואני לא מסכימה שהשיר יעבור ככה ויראו אחת שמאוהבת באחד שמאוהב באחרת, והיא פגועה. אני רוצה לשנות את זה! אני מוכנה לחוות את זה כחוויה רגשית, אבל לא מוכנה להאריך בה יותר מחמש דקות. שזה בערך אורך שיר. ודרך אגב בשום שיר שלי אני לא אכנס לחוויה מהסוג הזה".

רק בשיר או גם בחיים?

"אני גם בחיים לא רוצה".

שמעתי אותך מבצעת את "הללויה" של ליאונרד כהן, ועצם נקודת המבט שלך כאשה, הוסיפה איכות נוספת למשמעות, אולי אפילו שינתה אותה. מסכימה?

"קודם כל, בלי שחשבתי על זה – בטוח שכן. מצד שני, יש בי משהו אדרוגני, לא במובן שהוא לא זה ולא זה, אלא במובן שהוא גם זה וגם זה. שזה יותר קשה, זה מלחמת המינים בתוך ליבך. המלחמה בין המינים מעסיקה אותי באופן אישי, ואני גם מדברת עליה די בבוטות בשירים שלי, למשל בשיר I met a nice lady. אני שמחה על הזכות שיש לי לבטא את זה, להוציא לאור. אולי זאת מגלומניה מטורפת, כי הרי לכל אחד יש דברים חשובים, ולאמן מופיע יש את הצורך להגיד אותם קבל עם ועדה וכמה שיותר גדול, ופתאום יש לי עכשיו איזו התביישות מזה, ואם אני מתביישת מולך, אז אולי זה החלק שמתבייש בי מולי, כי אין ספק במנת המגלומניות שאחוזה בתוך העשייה הזאת".

ו. "הילד העקום שלי"

ספרי על אלבומך החדש.

"שנה וחצי חיפשתי מפיק, עד שהגעתי אל עצמי – שוב! הפקתי את האלבום בגפי. זה נראה כמו כל מיני דרשות של הרבי מברסלב או משהו כזה – 'חיפשתי במקומות רחוקים עד שהגעתי אל עצמי', אבל ככה זה קרה. אני מגדירה אותו כאלבום מעבר – מתקופת האינדי שלי לתקופה הכאילו ממוסדת. חלק מהשירים נכתבו בעידן הקודם והוקלטו עם נגנים חדשים. זה קרה אחרי התפרקות מההרכב הקודם, התפוצצות קשה ומרה, אבל אני רואה בה חיוב גדול. אז יש באלבום שלוחות לעידן הקודם. מצד שני, זה צעד נרעד לעידן הבא. וזה מבלבל אותי. לפעמים הוא מרגיש לי כבד מדי בגלל זה, ולפעמים הוא מרגיש לי יפהפה בגלל זה.

"הוא אלבום מעבר גם בכך שאופן ההקלטה שונה, הסאונד אחר, טכנאי הסאונד אחר, האולפנים, שעברו לתל אביב – עננה וזאזא. את כל הגיטרות והסקסופונים ניגן אורי בראונר. במפגש איתו התחדדה לי הפרידה מהעידן הקודם ונפתח העידן החדש, שמשחרר בתוכי כבלים לא נעימים שהייתי כבולה בהם דווקא בעידן העצמאי. גם מפני שליבי נפתח אל היכרות חדשה, ווייב חדש, בנאדם מקסים, וגם בגלל שהוא הזרים בי התחדשות בתקופה שהיתה לא קלה לי. הוא חידש את נעורי השירים, שכבר חששתי לחייהם מפני שהקלטות האלבום הזה נדחו ונדחו עד פירוק ההרכב הקודם. חוץ ממנו מנגנים באלבום גיא אדריאן ואסף קראוס.

"האלבום הזה נולד כל כך קשה רגשית, אף פעם לא קרה לי דבר כזה, לא מבחינת כתיבת השירים, אלא מבחינת העשייה ההפקתית. זה נולד כל כך עקום, שבסוף אני אוהב אותו הכי הרבה כי הוא הילד העקום שלי. הוא לימד אותי הרבה, החל מהשירים, דרך ההתנהלות ההפקתית ועד הנפש האנושית ומערכות היחסים, אז בגלל זה הוא יקר לי. אני עוד לא יודעת לאן זה ילך, כי אומנם סיימתי להקליט אותו, אבל עוד לא עשו לו מיקסים. והוא יקום ויפול על המיקסים. אני תמיד חרדתית כזאת מהתהליך. ובדיסק הזה יש המון מילים והמון רגשות. עוד לא פיענחתי כנראה את חוט השדרה שלו, ולכן עוד אין לו שם. השם מפענח את עצמו רק בסוף".

בניגוד לאלבומייך הקודמים, שאותם הוצאת בעצמך, הפעם את עובדת עם חברת הפקה ממוסדת. הם נתנו לך חופש פעולה מלא?

"כן. לא ערכו אותי. זה בזכות המנהל העסקי שלי, יניב דיווידסון, בעלי 'עננה'. הוא פשוט איש יחיד במינו. אגב, אני ממש מרגישה בחיתוליי בהתנהלות הממוסדת, שאני מאוד שמחה להיות חלק ממנה, אבל אני לא יודעת מה עושים, איך זה קורה, אף פעם לא היתה לי יחצנית. אגב, אני פשוט חייבת לציין כמה זה כיף, כל המוזיקה הזאת, כל הלעשות. פשוט כיף"!

חשוב לך להרחיב את הקהל שלך?

"כן. אני רוצה הכי הרבה קהל, הכי הרבה עולם. כמה שיותר, אני אשמח".

ואת מוכנה לצורך זה לשחק את כל המשחק של יחסי הציבור?

"זה לא משחק. אתה יכול לעשות יחסי ציבור בלי משחק. אני מוכנה לעשות הרבה בשביל זה, אם כי לא כל דבר".

נניח שבתמורה לכתבת שער ב"שבעה ימים" תצטרכי לספר כל מיני דברים נורא חושפניים…

"אין לי בעיה. אני גם לא מאמינה שזה הדבר היחיד שעליו יקום ויפול דבר – החשיפה. אני גם מאמינה שאם מישהו חושף, אז במילא קיים בו הצורך לחשוף".

את ממש נאיבית. עורך אומר למנהל האישי של האמן חד משמעית…

"תביא את הזיון האחרון של הבנאדם"…

או שאין כתבה…

"אז אני אגיד לך ככה: כל עוד זה לא פוגע באנשים שיקרים לי, אני מוכנה ללכת רחוק מאוד. זה חשוב לי, זה אמיתי. שום דבר שקראתי על אנשים אחרים לא נראה לי וואו, אמא'לה. הם כולם יוצרים, הם כולם כותבים, הם כולם מטופלים פסיכולוגית, וזה חלק מהעניין שלהם. וזה נורא יפה. אז מה? אז הוא התגרש ממנו, והוא כתב על זה. סו ווט? מה הסודות הגדולים שאנחנו מסתירים מהעולם? אבל יכול להיות שאני אומרת את זה מתוך יצר רעבתני שלי, כנראה שלי עוד יש צורך שלא מוצה. להיפך, אני אפילו אומרת: תשאלו אותי! רק תשאלו אותי! וגם אף פעם לא הבנתי את האבחנה היותר מדי נחרצת בין הצהוב למהות, כי תמיד התלונה הרווחת היא למה לדבר על עם מי התחתנת, עם מי שכבת, אנחנו רוצים לדבר על מוזיקה. אני חושבת שלפעמים זה יכול מאוד–מאוד לשעמם לדבר נטו על המוזיקה. כי ברגעים מסוימים זה מאוד מעניין לדעת עם מי שכבת, כמו שמעניין אותי לדעת את ההיסטוריה האישית של ניטשה כדי לקרוא את כתביו. זה יכול להאיר עיניים רבות מאוד. ואם יש צורך אנושי–חברתי לזה, אז למה פקינג לא? אתה יכול להחליט שזה לא טוב לך באופן אישי, ואני מכבדת את זה, אבל לקבוע באופן נחרץ ומובן מאליו שזה שלילי ולא רלוונטי? אני בכלל לא מסכימה. הטוב והרע הזה, הנכון והלא נכון, הרלוונטיות של הדבר – משתנים. והאמת היא שאף פעם לא נחרדתי מדברים שנראים נורא מחרידים לאנשים".

ז. "למתוח את זנבות הסערה"

נראה שהאלכוהול משמעותי בחייך. מדוע את זקוקה לו? האם הוא מחדד אותך? מערפל אותך? האם הוא לא מפריע לפעמים?

"זה לא ממש אלכוהול באשר הוא. זה יין. אני יכולה לומר עליו מה שאמרו חכמים ממני, וגם נבחרת תרבות צרפת, שהוא משמח לבב אנוש. ואני מוסיפה שהוא גם מרפה את שרירי הנפש, פותח את הלב, שובר מחסומים, מחבר בין הבריות. אני משתדלת לשמור על גבולות בריאות הגוף והנפש. למדתי למשל, שכדי להיות במיטבי בהופעה, אסור לי לשתות לפניה וכדאי לי לשמור על חדות חושים מסוימת, עם טיפה'לה עזרה בהופעה עצמה. זה הרבה יותר פשוט ומעודן ממה שזה נראה לפעמים. ולפעמים אני גם מרגישה שבאיזושהי מודעות חלקית, אני משתפת פעולה עם התדמית שנוצרה לי במשך הזמן בעניין הזה. אגב, בפארפרזה על שירם של הנטאשות, אני לא שותה כשעצוב לי. היין הוא לא מפלט בשבילי ולא צורך בלתי נשלט. זו בחירה, כשברגעים שמחים, אני רוצה לשמוח עוד יותר ולהשתחרר עוד יותר".

מה לגבי הרגעים העצובים?

"הדאונים של אחרי הסערה, למשל, יכולים להיות בלתי נסבלים. לפעמים אני מנסה למתוח את זנבות הסערה עוד קצת.  נגיד אחרי הופעה, להאריך את הלילה, להגביר את האלכוהול, לפנטז הכי רחוק והכי חזק. אבל בסוף בא אור הבוקר הרך, השפוי, הנקי".

ועל מה בעצם השירים שלך? 

"זה תמיד על מערכות יחסים – מורכבות, מוזרות, אחרות, תאוותניות – ביני לבין האחר וביני לבין המוזיקה. והמערכות האלה שרוגות זו בזו ממש ללא הפרדה. נדמה לי שזה ככה בחיים שלי, ולחלוטין כך בשירים שלי, שבוחנים, כנראה, את החיים שלי, בעל כורחי. לא חשוב איזה שיר תקחי, לא תוכלי לברוח מזה. יותר נכון, אני לא אוכל לברוח מזה".

2004, פרויקט הראיונות שלי בפורום מוזיקה ישראלית ynet