דפוס טעות
2 בפברואר 2002כשזה מצליח – ביקורת הופעת דודי לוי, אמש, תמונע
25 ביוני 2003כמו החריפות המתוקה של דשא מכוסח, ככה הירוק שבשיר שלהם, שאני מערה אלי דרך צינור הרדיו. קולי מתמזג בקולם – "נדיבות, שלא הולכת לאיבוד". חצי שנה אני במארבים אחרי השיר. לפעמים נרדמת בשמירה, ואז הוא מעיר אותי בחסד נוכחותו. אבל הכי משמח כאשר הוא מופיע כשאינני מחפשת אותו – כמו הפתעה של שיעור שהתבטל, או מדרכה רחוצה.
יושבים על הדשא אני והם. הם בתוך קלטת. כך לכדתי אותם באחד המארבים.
שמש חד פעמית מחממת אותנו בלי לצרוב. "נדיבות שלא הולכת לאיבוד".
איך חילקתם בתבונה את התפקידים והרשיתם לו רק לשיר. אני מדמיינת אותו מתקומם. "תנו לי לעזור לכם. אני יודע לנגן בכל הכלים. מה שצריך. באמת".
אבל הם בטח אמרו לו: "אתה נחוץ בגלל קולך. תן לנו לשרת אותך".
על הדשא בקבוק פלסטיק, שהקרח שבו מגיר מים ילדותיים. רוצים גם? אני מצמידה לרגע את הבקבוק אל הטייפ. תשתו, זה טוב לגרון.
הוא שר את השיר פעם נוספת. נדמה לי שקולו מאושש. "אבל עזרת לנו עם המילים", הם בטח ענו לו. האם נדיבות יכולה להיות מופרזת? לא. והיא גם לא יכולה להיות דלה.
פעם נפגשנו. הוא החזיק ביד עיתון עם צילום שצילמתי. "על זה בדיוק אני מדבר".
"מה"? איך הוא הגיח מהטייפ שלי?
"באתי לקחת את העיתון עם הכתבה עלינו", אמר. "ידעתי שאת נמצאת לפעמים במערכת. שנים שאני רוצה להגיד לך שהצילומים שלך רגישים".
ישבנו על הדשא. "אפשר לצלם קול"? שאל במהלך חיוך – לא דל ולא מופרז.
על זה בדיוק רציתי לדבר, כך הייתי אומרת, אם הייתי מדברת.
דיברנו על תאורה. "אבל לשיר אפשר גם בחושך", אמרתי לו. הוא שתק. בשביל שביני לבינו דילגו ילדות בצמות.
מוזיקה וצילום הם בעצם אותן מילים בשתי שפות. רציתי לטפטף מדי פעם, במינון מוסכם מראש, גשם שאפשר לשתות אותו. התהליך, למשל, הוא הכי מפרה. בוא נדבר עליו, אם נחליט לדבר.
אבל אפילו את זה אין לי אומץ להגיד, אז ביקשתי את האימייל שלו. לא מספר טלפון או מספר בית. רק תיבת דואר שממוקמת בחלל, ומניחים בה בזהירות – מילים. אפילו כתב היד אינו נראה.
כפור כיסה את השביל שלנו בצרחות מנוכרות. הילדות על השביל נהרגו.
"בשביל מה את רוצה"? האפיל קולו. "בשביל מה"?
ניסיתי להנשים את הילדות ולהקימן לתחייה במילים: אני מכבדת מרחבים מוגנים. מעולם לא פלשתי. סלח לי אם הבהלתי אותך. נבהלתי בעצמי.
לא אמרתי דבר. גופות הילדות קפאו על השביל.
אבל בתוך המכונית המתערבלת אני פותחת את הרדיו ושומעת "נדיבות שלא הולכת לאיבוד".
שנת 2002