המנועים עוד בוערים

האדמה רוטטת, הלבה קרובה להתפרצות. החיים לא תמיד מאפשרים לחוש בכך, ורק לפעמים, באופן נדיר, מזדמנת לנו הזכות לשהות בקרבת חיישנים רגישים במיוחד, שיפעילו עבורנו את צופרי האזהרה. ומה אז? האם נינצל? זאת כבר האחריות שלנו. חיישני גאולה שכאלה היו חברי להקת אלג'יר, שפעלה כאן, בהפסקות, מתחילת שנות ה-90 ועד 2006. לכבוד 15 שנה לאלבומם המכונן "מנועים קדימה", הוא יצא מחדש בימים אלה: כתקליט כפול (לראשונה על גבי ויניל), כדיסק ובו האלבום המקורי + דיסק עם גרסאות דמו לכמה מהשירים, וכאלבום דיגיטלי, זמין בחנויות הדיגיטליות ובשירותי הסטרימינג.

מי שזכה להכיר אותם בזמן אמת ולהיות בהופעותיהם, וגם מי שהתוודע אליהם לאחר פירוקם – לא הפסיק להקשיב להם. לאחרים, זוהי הזדמנות להתוודע ל"אלג'יר", שבעיניי היא להקת הרוק הישראלית המשמעותית והטובה ביותר. יותר מ"תמוז" ו"אחרית הימים" של שנות ה-70. יותר מהלהקות המצוינות בתור הזהב של הרוק הישראלי בשנות ה-90. אלג'יר הלכו רחוק אפילו יותר מלהקת "בנזין", שגם הם כמותם באו מהפריפריה – הקריות, אבל חספוסם לוטש. אלג'יר יצרה והגישה שירים בלי הקלות והנחות. כמו "מנועים קדימה", שיר הנושא המבעית עד היום, ישיר יותר מכתבת תחקיר או דוקו ומאלץ את המאזינים לחוות בעל כורחם מציאות מתעללת: "נערה דתייה חוזרת מבית ספר / לבית בנתיבות, חייל גולני משוחרר / עולה חדש מחבר העמים / תופס אותה חזק על הרצפה / תפילת הדרך לא עזרה".

אלג'יר עם שני מנהיגיה – אביב גדג' וגבריאל בלחסן, ושותפיהם ללהקה – הגיעה מהמושב תלמי אליהו שבנגב הצפוני-מערבי, ו"מנועים קדימה", אלבומם השני (הראשון, "נאמנות ותשוקה", יצא בשנת 95')  מתעד, מנכיח ומנציח את כוויות הנואשות, הרחוקה מריפוי, עם אמונה מעורערת ופרצי כפירה וחזרה בתשובה חולפים, שרק העמיקו את השאלות שאין להן תשובה.

הם שרו על קטסטרופה וחורבן טוטאליים, כמו בשיר "פעמוני המאה": "על חורבות ירושלים / על הריסות תל אביב / על שאריות בת ים / על שרידי הרצליה / על שאריות באר שבע / על שרידי תלמי אליהו"  – אבל גם הנכיחו את התקווה ואת הקסם: "מתחת לשמיים השחורים אפשר כבר להרגיש זרמים תת-קרקעיים של יופי". אמיצים בכנותם, לא נרתעו מלשיר על מחלות נפש ונפשות חולות – ולא רק של גבריאל בלחסן שמתעד את מחלת המאניה-דיפרסיה שלו בשיר "בתוך הצינורות". אבל כיוצרים וכמבצעים, הם היו איתנים, רק כך היטיבו לשקף בצלילות את חולשתם ולזקק אותה לגדוּלה, שהפכה את אלבומם ליצירת מופת, התובעת מהמאזין להם: "עם ספר תפילות וספר קללות, רד איתי למצולות".

מצולות זה באנדרסטייטמנט, והקול של אביב גדג' המוביל את רוב השירים הוא טעם נרכש. כדאי לרכוש את הטעם הזה, בתור שיקוי מזכך חיים, ולהתמסר למוזיקה העוצמתית. להפנים את המיתולוגיה שלהם. להנהן כשמחלחלת בנפש תובנתם: "התקוות של היום הן הכישלונות של מחר", ולהאמין לקביעתם: "החלומות שלנו זה הסיפור האמיתי". מומלץ לנכס את האלבום "מנועים קדימה" – כי הופעות של אלג'יר כבר לא יהיו. אחרי שהתפרקו בשנת 2006 (גדג' ובלחסן יצרו מאז אלבומי סולו מצוינים), הם לא יתאחדו לעולם. בשנת 2013 גבריאל בלחסן נפטר ונעל לנצח את האפשרות. "השירים ניבאו את עצמם. הם חזו את מה שקרה", שרו אלג'יר ומי שמקשיב להם באמת נוכח שצדקו.

 פורסם בגלובס ב-14.6.2019