מסיבת כאב

האישה השחורה שיושבת בגרון של אסף אבידן (כן, ההיא שעברה אליו ישירות מהגרון של ג'ניס ג'ופלין) ממשיכה להדהים גם ב"The Study on Falling" – אלבומו הבינלאומי השישי (כולל השלושה שהקליט עם להקתו לשעבר המוג'וז). אבידן ממשיך להדהיר אותה להפליא על סוס הגימיק הזה. מה עוד ניתן לעשות במתנה נדירה שכזו, זולת להבריש את פרוותה הכהה המנצנצת, להשקותה במי הז'אנר ההולמים את מנעדה – כאב, ולדהור איתה לצלילי התשואות.

כיאה לשמו, האלבום מתעמק בחקר הנפילה, על רקע צלילים של צללים וכִּדרור של קדרות, ונע מחוץ למערכות יחסים ובתוכן בין לפיתות לשחרורים ובין היצמדות להרפיה. הוא חוקר את הנפילה, אבל בו זמנית גם חוגג אותה – במסיבת כאב מפוארת, דרמתית ובעיקר מענגת. כולו השתוקקות ומשיכה אל הדיכאון. איך שר בזמנו חמי רודנר? "מלנכוליה אהובתי".

וכך, בשיר A Man Without a Name, למשל, אבידן מפגין וירטואוזיות בהגשה עילאית של דקויות הייאוש המוחצן. וזה מהפנט. ממש אפשר לשמוע ולחוש את הדקירה – על כל גווניה החדים – ואת תוצאותיה.

לא רק בהגשה. גם בלחנים ובמילים אבידן מצטיין. מדשן את שיריו-סיפוריו במוטיבים תנ"כיים – עגל הזהב, תעתועי בבל, העורב מתיבת נוח. האלבום קרוי על שם מופע של אמנית הקרקס הצרפתית מאריקה לילה רוקס (שהייתה בת זוגו), שבו היא קושרת אנשים לתקרה ומאפשרת להם ליפול למטה בטכניקות מגוונות, אך בטוחות, לדבריה, ללא חשש מהתרסקות.

כך גם באלבום הזה, שאומנם מפאר נפילות, אך לא מסוכן ולא מסכן דבר. אבידן אומנם בוחן בקפידה מפורטת את הפציעות שנגרמות כתוצאה מהקריסה מגבהים לתהומות, אבל את הדם השותת הוא ממהר לקחת למבחנה – שהופכת אצלו לקסת דיו. הדם-דיו מעובד לצבע אסתטי, שבאמצעותו נכתבו השירים האלה.

אני לא מאמינה לכאב הזה. כאב אינו יופי כמו בשירים האלה של אבידן. הוא מצחין ממוגלה של פצעים תת-עוריים, מכוער מעיניים מאוכלות מצריבת הדמעות, צורם מבכי לא מהוקצע ומשתיקה סמיכה כמו חנק. אני לא מאמינה לכאב הזה, אבל נהנית ומשתאה מכל שיר ושיר.

פורסם בגלובס ב-16.11.2017