מה המשותף בין בועז שרעבי, רמי פורטיס ואבי גרייניק? בימים אלה הם הוציאו שירים יפים – כנים ומקוריים. אישיים, אבל גם מחדשים על המצב. ומה עוד? חפשו את האישה.

בעז שרעבי / "האוצר"

"אלו ימים של צל. האור כבר לא כאן", שר בעז שרעבי. כמה נכון, אבל גם לא. שהרי, מגע גלי קולו החם בחלל מבקיע אור. בורא עולם. מתחדש אל תוך השיר שנקרא "האוצר", ומגיח ממנו בקול גבוה. עדיין העוצמה הבלוזית, אבל הפעם שונה במקצת. המלחין הכובש זז הצידה כדי להיכבש בעצמו על-ידי לחן מורכב, עבודת-יד, של דודו טסה, שגם כתב עם גלעד כהנא מילים הראויות לזמר ענק שכמותו. והוא מתמסר לביצוע של שיר עסיסי לנגוס בו, הגם שאינו מתחנף אליו או אלינו. שיר שלא מצטרפים אליו בקול. רק בלב. מתכווננים לקצב הנוכחות שבולטת מעל כלי הנשיפה והמיתר הקלאסיים שהתכנותים דואגים לתבלן בעדכניות. גאזיות מהולה ברוקריות ושיר ביוגרפי על מנגינה ואמונה, וגם על אישה-מוזה שאי אפשר בלעדיה.

מילים: גלעד כהנא ודודו טסה. לחן: דודו טסה.

משפט לקחת: "כוכב שמאיר כמו שמש נעלם כבר מזמן".

רמי פורטיס / "הצדפה המהבהבת"

"אדם לאדם נאור", מספר רמי פורטיס בשיר "הצדפה המהבהבת". נאור? אצלנו? לא ברור מהי המציאות שהשיר משרטט: פנטזיה, אוטופיה או משל? עלילה דמיונית או מדע-בדיונית? בטביעות קולו של פורטיס משתרגים קולות נוספים – גברי (דני עבר הדני) ונשי עז (נעה איילי) ואל אווריריות חלל השיר מתמגנטים חללית, שמיים מתחת לאדמה ורמזים אגדתיים צבעוניים (גבעת ווטרשיפ) ושמיים מתחת לאדמה. ובעיקר, ארקע העתיקה – משחק רשת שיוצא מתוך הבלוג-ספירה ומפזר נצנצים בצבעי הרפתקאות.

שיר שנשמע אופטימי, אבל בעצם שיר מחאה – באלטרנטיבה שהוא מציע בדמות עולם מקביל. וכהרגלו של פורטיס, גם בשיר מחאה, נגטיב למציאות הכעורה, הוא שופע יופי, שוחר טוב, מרגש וגם פשוט: "יש איש ואישה שאוהבת".

מילים ולחן: רמי פורטיס

משפט לקחת: "כשהחללית שלי חולמת אני מוצא את הכיוון אל הצדפה המהבהבת".

אבי גרייניק / "אני מחכה לך"

רוך, פגיעות וכנות הם האקלים בארץ אהבתו של אבי גרייניק. "אני מחכה לך" הוא שיר עתיר יופי ומקוריות.

נקודת המוצא שלו מעניינת – מחד, הוא מחכה לאהובתו, עורג לבואה המהיר. מאידך, הוא אינו מאיץ בה, ואף משחרר אותה היישר למוקדי הכאב, אל תוך המסלול הקשה, שתעבור בלעדיו, בתקווה שאכן תגיע עד אליו. וכשהוא שר "ליבי יצא אלייך" – הוא מתכוון לכך, פשוטו כמשמעו (ואם זו קלישאה, אז הוא דוקר אותה). את המסע שלה הוא מלווה בשיר שלו.

מילים ולחן: אבי גרייניק

משפט לקחת: "את מה שבך כואב ליבי היה סופח. רוקח בדמיון שלווה, ואז שולח".

פורסם בגלובס ב-03.08.2017