שאנן סטריט, איה כורם ונעם רותם: אלבומים וראיונות לכבוד פסח 2021
27 במרץ 2021ברוכים הבאים
7 בספטמבר 2021אז תיכף תתרחש הלידה שלה. אמא-זמן כבר בצירים. והם לא ארוכים. עם שקיעת החמה היא תפרוץ מרחם הזמן, עם שם משונה, תשפ"ב, ועם המבטים שלנו, ששמחים בה מראש, כמו התפעמות מתינוקת בת יומה, ועם ציפייה עצומה וקיצונית ממנה: תעשי רק טוב, אה?
ואחר כך היא תצטרף לאחיותיה – משפחה מרובת בנות. צאצאיה של אמא – ולדנית מטורפת ואינסופית. כעבור שנה בלבד, היא תיאסף אל אחיותיה, וביחד איתן תמשיך לממש את ייעודן הכרוני: לסמן אותנו.
לפני כמה ימים, למשל, הן עטו על ירמי קפלן, וסימנו אותו בכותרת המשונה: 60. אבל הוא הביט עליהן בפליאה נונשלנטית ורוקנרולית כאחת, והמשיך בשלו קדימה, כששובל יצירתי מפואר מאחוריו, ואיכשהו גם לפניו, בדרך המיסתורית, המפתיעה והמסקרנת שנקראת: החיים.
בשנות ה-90 הוא כתב את "מדוע לא באת" – וזה השיר שמתנגן אצלי היום, בשעות של חילופי המשמרות בין סוף שנה דהויה לתחילת שנה מבריקה. וכמו שהשיר שואל בכל ישותו – מדוע – גם אני שואלת את עצמי: מדוע בחרתי להתמלא באופטימיות ותקווה מרוממות דווקא משיר שנפתח במילים המקריסות: "נגמרו החיוכים, לא יהיו הזדמנויות"?
אבל התשובה דווקא ידועה לי: השיר הזה הוא אמיתי – יפהפה אבל בכלל לא מתייפף, עם התפוצצויות של כנוּת שכאשר חווים את רסיסיהן במלואן, מקבלים גם את החיבוק הנדיב שמוטבע בשיר גם הוא. "התמלאת היסוסים, וגם כמה חרדות", מספר ירמי קפלן, ומכריח להתייצב מול האמת הנוראית: "זה סופם של חלומות פז, ולא ישנה אם תברח מכאן". ככה. חד וחלק.
וכאן הוא מגיע לחלק מהותי בשירו: "יש מקום לדאגות כל רגע, יש מקום לספק". כי ירמי קפלן, בחוכמתו, לא רק מכיר בבלתי נמנע, אלא גם מאפשר אותו כערך חשוב. עושה לו מקום.
כי קל להדוף את הקושי, ומתבקש לייחל לכיליונו, לאי הגעתו לחיינו. להתנדפותו המהירה. אבל ירמי קפלן עוצר אותו, מזמין אותו להישאר, מעודד את הווייתו כמקום המפגש הבלעדי שלנו, עם עצמנו, בחולשתנו. מאפשר לנו לחוות את החולשה הזו בבהלה בלתי מוגבלת ולגלות שיכולנו לה, ושזה לא נורא להתערער.
"יש מקום לטעויות כל הזמן", הוא מבשר. טעויות. כל הזמן.
מדוע לא באת הוא שיר שעושה מקום, נותן לגיטימציה, מקבל – וזה בדיוק מה שאנחנו זקוקים לו מעצמנו ומהזמן.
מדוע לא באת – תהיתי כל השנים למה הוא התכוון. מי לא בא? למי הוא מכוון? אולי לאלוהים? אבל התשובה הרי כל הזמן שם, בשיר, ובצורה הכי מפורשת: "אתה". מדוע לא באת אתה – אלי. השאלה נשאלת בתמיהה, כואבת את ההחמצה שבהתרחקות, מעצמך. כי הקִרבה הנדיבה, המקבלת והמאפשרת של כל אחת ואחד מאיתנו לעצמו, עם כל ההיסוסים והספקות והדאגות, כולל המקום לטעויות, תביא איתה גם את שמחת ההתגשמות הטובה, שאותה אני מאחלת לכולנו לחוות בשנה החדשה: "חלשים חסרי תקווה יקבלו פתאום כוחות. אין קץ של ניסים ונפלאות נדהמת מאוד לגלות".