"אנחנו יושבים על חבית חומר נפץ. תיראו מה קורה עכשיו במצרים. אני פותח עיתון ושואל: מה קורה עם גלנט? מה עם ברק? צריך לנקות ולנקות. אבל מי יעשה את העבודה הזאת? ולכן באתי הערב, ואני אעשה בשבילכם את העבודה המלוכלכת". זו היתה ההקדמה של ישראל ברייט לשירו "המנקה", מתוך המופע שנערך אמש (מוצ"ש) בתיאטרון תמונע בתל אביב ובו נחשפו השירים מתוך אלבומו המתקרב "דרגות לכלוך וניקיון".

כמו ב"השמחות", הלהקה שברייט הנהיג, גם הפעם השירים התפוצצו מהאנרגיה המוזיקלית הצבעונית והמקורית שלו. בניגוד ל"שמחות", השירים עדיין לא מוכרים, ולכן המופע התבסס על האזנה מרוכזת של הקהל. לא תמיד המילים נשמעו ברורות מכדי להבינן, אבל ההתלהבות של ברייט היתה ברורה והודגשה בריקודים שמחים לרוחבה של הבמה. מולו, הקהל האוהד התנועע בכיסאותיו לפי הקצב.

כרגיל אצל ברייט הכריזמטי והסימפתי, בין קפלי השמחה והומור מתחבאים בגלוי עומק וכאב, וזה התבטא למשל בשיר שסיפר על ההתנגשות בין הרצון להיות מוזיקאי ובין השאיפה להקים משפחה. ברייט שר באופן מהורהר, ומיהר לרכך את הכובד בבדיחות על מוזיקאים ("רופא מבשר למוזיקאי שיש לו חודש לחיות. המוזיקאי שואל: אבל ממה?").

על הבמה ניגנו שותפיו ליצירה, טריו מקצוען, ממוקד ושופע כישרון: ויטלי פודולסקי באקורדיאון ובמבטים מלאי הבעה, גולן זוסקוביץ' בבס ועידו מיימון בתופים. ברייט דיבר אליהם ללא הרף, צחק והרצין איתם. התשוקה המשותפת שלהם למוזיקה הלמה את השיר העליז והעצוב "התזמורת משלמת בשביל לנגן", עם המילים הפשוטות והחכמות וההגשה המהירה, המרקידה והקליטה. בהדרגה הנגנים הגבירו את הקצב והקהל הגביר את תנועותיו על הכיסאות.

"השיר הבא הוא לא ג'יבריש", הסביר ברייט לפני ששר את "גוזי קחטמי" בגרוזינית שוטפת. "תן לי באדומים", הוא ביקש אחר כך מהתאורן, במילים שהזכירו את "תן לו בעניבה" של הלהיט "יהודה יהודה". הבמה האדימה וברייט ביצע קאוור לשיר "ורה" של "השמחות".

והיו גם השיר המשעשע "יש לי חבר שאני אוהב" שנכתב על גילי שושן, שחקן לשעבר (יששכר ב"הפוך") וכיום מוזיקאי חוזר בתשובה; וגם "הבלדה של התקליט", כפי שברייט כינה את השיר "כוכבים במקום עיניים" – שיר אהבה יפהפה, שהתחיל בשקט, ואז: ברייט ירד מהבמה והניח לנגנים לפתח את השיר בלעדיו. הוא עמד לצד הבמה, גופו מגיב לצלילים שהתעצמו בהדרגה לרוק סוער. אחר כך פודולסקי ירד מהבמה ונותרו רק הגיטרה והתופים. לאט לאט המוזיקה נחלשה, ועל הבמה נשאר רק מיימון המתופף, שהמשיך לקצוב בתופיו את נשימות השיר.

כשברייט חזר לבמה, הצטרף אליו רק פודולסקי, חברו ללהקת "השמחות". "כבר 15 שנה שאנחנו מכירים", הוא הביט בו בחיבה לפני שביצע איתו את השיר האחרון באלבום, "המקום שבו אנו צודקים" של יהודה עמיחי. ברייט כבר שר אותו על הבמה הזו, בערב לכבוד יהודה עמיחי לפני כחודשיים. הפעם ברייט שר לפודולסקי ופודולסקי ניגן לברייט בחיוך, כאילו מנסה לעודד אותו לנוכח השיר העצוב.

"שמעתם את כל האלבום", הכריז ברייט, "לא נראה לי שסבלתם. קיבלתם עשרה שירים חדשים לגמרי". ואז חזר ל"השמחות" ושר את "אדם צריך בית", ובהמשך את "מעל הדקלים", שיר הנושא של הסדרה "המנגליסטיים". השירים שלו, הישנים והחדשים, הם עדיין כמו מדורה – מחממים, מאירים ומתפצחים ואפשר להביט בהם ישר בלהבות.

"תודה שבאתם", חתם ברייט לפני ההדרנים. "מצרים מתהפכת ואתם כאן, למרות הדאגות. חוסני הולך הביתה" – הוא המשיך לתת באקטואליה ובו זמנית להכין את הקרקע לשיר הבא – "בדרך הביתה" של "השמחות", לא לפני שהזכיר לטובה את הקאוור של רונה קינן בסדרה "בדרך הביתה". גם הפעם המקור עלה על הקאוור, היפה כשלעצמו. ויטלי הסתובב בין הקהל וניגן משם את נעימת האקורדיאון הכה מזוהה עם השיר. ברייט כבר ירד מהבמה, והלהקה המשיכה בלעדיו לבצע את הצלילים היפים, שהתעצמו כאילו יש בהם דחיפות. בחצות בדיוק הם סיימו, ומיהרו לעלות להדרנים. ברייט עבר לפסנתר ושר את "בערב" (של קונסטנדינוס קוואפיס) מתוך אלבום שירי המשוררים שלו "אוצר סמוי". אחר כך צִמרר ב"אנקש" הקודר (מילים של ברכט בתרגום אלתרמן ובלחן של סשה ארגוב) שהתפרסם בביצוע של אריק לביא. "השיר הזה הוא 'דרגות לכלוך וניקיון' ברמות", אמר ברייט, "אז כדי לא לסיים בנימה אופטימית זאת, אני אשיר את "לילה לבן". זה היה השיר שאיתו נפתח המופע, וגם הפעם הוא ריגש בקולו החם, שהשמחה שבו הניסה את הפצעים מהמרכז אל הקצוות.

התפרסם ב-ynet ב-30.1.11