עלמה זהר / "חיים משוגעים"

שלוש שנים אחרי "פלא" – האלבום המצליח לילדים שהוציאה עלמה זהר, היא חוזרת בטבעיות אל מתחם המבוגרים. "חיים משוגעים", אלבומה החדש, הוא יצירה צנועה בממדיה (איפי בן 20 דקות), אך עזה בהבעתה ובתכניה – שירי אהבה פצועה משני צדדיה, כמו השיר הפותח, "כחולת עיניים", שהלחינה עם דודו טסה.

המוזיקליות הצבעונית של זהר מסתחררת החוצה ופנימה ברוק מזרחי אתני – ים תיכוני ואתיופי (בדואט הסוחף "תפתח" עם גילי יאלו ששר באמהרית) עם שירים ססגוניים ויפים כמו "חיים שלי" המרגש והלהיטי, שמתעד התפכחות מאהבה גדולה.

דווקא במילים של זהר, המתאפיינות לרוב בעושר שאיתו הפליגה בעבר בתיאורים עלילתיים מורכבים ומבריקים, ניכרות הפעם התמתנות ותמציתיות מופשטת. האלבום מעורר לעיתים תחושה שזוהי יצירת ביניים – בין מה שהיה למה שיהיה. שזהר מעניקה טעימות מתהליך. וזה מה שכה מרתק באלבומה הנוכחי – יפה בפני עצמו, אך גם מהווה גשר בהתהוות אל עבר הווייה מסקרנת שעדיין לא נוסחה.

משפט לקחת: "גם לדגים יש רגשות, ואיך שהם שותקים במים עמוקים".

הדג נחש / "וולקאם טו איזראל"

"זו לא המהפכה שלי אם אי אפשר לרקוד אותה" הוא משפט מפתח (מהשיר "מצביעים ברגליים") של הדג נחש, ש"וולקאם טו איזראל" הוא אלבומם העשירי אחרי 22 שנות פעילות רציפה.

אז מה נשתנה האלבום הזה מכל אלבומיהם? שחברי הלהקה מבוגרים יותר, בעלי משפחות יותר, והגיל משחק תפקיד כפוי בחייהם וביצירתם ומחייב אותם לשינויים מפליגים. בתזונה, למשל. כבר בשיר הפותח, "סע" – עם סולו כלי הנשיפה היפהפיים שבסופו –  הם עוקצים את עצמם על הרקע הזה: "שותה שייק מגעיל של קש ועשבים / פירות עונה לא יכול עם התזונה / תן לדפוק איזה לאפה אצל הרצל בשכונה / איפה אני ואיפה בטן פלאטה / ריבועים אני רואה רק בבלאטה". ולא שוכחים ללגלג בחיבה מרירה על היוגה המתבקשת ועל האסוציאציות שהיא מעוררת: " יורד ליוגה בנוגה וזה קשה לאללה / אני הכלב שמביט מעלה, מעלה".

אבל חוץ ממודעות תזונתית וספורטיבית, ההיפ הופ המקסים של הדג נחש ממשיך לדקור את בלוני הפוליטיקה: "וזה שבקודקוד חושב רק איך לשרוד", הם שרים, "שואב לנו ת'מיץ ואת הרצון למרוד. מפזר אבק קסמים ומפריח סיסמאות. מבטיח מעשים ומקיים מעשיות"; וגם מתמידים במחאתם החברתית החזקה, שמתבטאת הפעם גם ב"יוצא לדרך" – שיר חזק על פליטים, מושר  מנקודת המבט של אב משפחה שנמצאת על ספינה רעועה בלב ים. "צריך לנדוד בשביל לשרוד" – הם מתמצתים את הכאב בצורה כה מעוררת הזדהות עד שהמאזין מוצא עצמו מאחל חרישית "בהצלחה" לפליטי הים, ושובל של אמפתיה ממשיך ללוות אותם גם אחרי שמסתיים השיר.

וזאת גדולתם  האמיתית של "הדג נחש", שמעבר למוזיקה הלהיטית שלהם ולמילוליות הקליטה, יש להם אידיאולוגיה – שאינה רק תיאורתית, אלא גם מתקיימת בפועל בחייהם שמחוץ לגבולות השירים, ולהצלחתם: "תכלס, יש לי אחלה משלח יד, משלח גחון, משלח לב, משלח חרוזים מהנשמה ישר ללב המיינסטרים הישראלי" – הם שרים בשיר "עוד יהיה טוב", שמצטט שיר משנות ה-70 של דודו זכאי.

ולצד השירים שכתבו, מנצנץ – מבלי להאפיל עליהם – יהלום "אל הציפור" של חיים נחמן ביאליק, שהלהקה העניקה לו רלוונטיות מקסימה בלחן יפה ובביצוע מרגש.

משפט לקחת: "יש נוף בטינופת, זאת לא אשכח".

שלומי סרנגה / "מיסירלו"

ממש לא מוכרחים לדעת יוונית כדי ליהנות מהשירים ב"מיסירלו" – אלבומו ה-11 של שלומי סרנגה, שיותר ממחצית משיריו הם ביוונית עסלית. כבר השיר הפותח, "שר באמבטיה", בעברית צחה דווקא (יוסי גיספן כתב והלחין), מבהיר בהומור את פשר הקשר בין סרנגה ליוון, שתחילתו במפגש גורלי עם נהג מונית ("פלורנטין סוף השמונים בערך / הנפתי יד, נכנסתי למונית / הנהג אמר תקשיב למלך / ודחף קלטת יוונית / על הדשבורד נח לו איזה טיגריס / את הראש נדנד ימין ושמאל / וברקע שר לו קזנג'ידיס  / ככה התמכרתי בגדול".

בכישרונו, סרנגה מצליח למכר, כאמור, גם את מאותגרי היוונית, בזכות המוזיקה שמעבר למילים והלהיטים של סטווס קזנג'ידיס הנ"ל,  ניקוס ורטיס ואריס סאן. והשיא הוא שיר הנושא, "מיסירלו" (נערה מצרייה) – גרסת כיסוי לשיר הרבטיקו הנודע, שזכה להכרה עולמית בשנת 1994, כאשר הבמאי קוונטין טרנטינו השתמש במנגינתו כנעימת גיטרות בפסקול הסרט "ספרות זולה".

לצד אלה, יש באלבום גם שני שירים בעברית שכתב סרנגה עצמו. האחד, "מה תשתי גברת", הוא שיר חפלאי מעט נדוש, אבל בשני, "נוסעת ליוון" – הכתיבה קולחת וקצבית עם חרוזים שמתחשק לשמוע מהם עוד, ובכלל – סקרנות להיווכח בסרנגה מתפתח יותר גם בתחום הכתיבה.

ויש בשורה באלבום למאוהבים בגרסת סרנגה לשיר "את תלכי בשדה" של לאה גולדברג. הפעם הוא מחדש את "שיר לערב חג" של תרצה אתר – ועושה זאת ברגישות ובקסם לא פחותים, בעיבוד של ערן צור. הגיע הזמן לאלבום שלם של סרנגה המוקדש לשירי משוררים.

בסך הכול, "מיסירלו" אינו אלבום אחיד, אבל דווקא המישמש הצבעוני והלא מתיימר הזה מצליח לשאת חן ולרגש כשהוא מושר על-ידי סרנגה בכנות נוטפת אמינות.

משפט לקחת: "קברנה או מרגריטה, מרגישה כמו אפרודיטה".

התפרסם בגלובס ב-30.3.18