חוה אלברשטיין, אלבום בוא המורה, דצמבר 2016
22 בדצמבר 2016עמיר בניון, אלבום מילה ברוח, ינואר 2017
5 בינואר 2017ראיתי אותו במועדון רדינג 3 בפסח האחרון, בהופעה של "אדומי השפתות" של ברי סחרוף ורע מוכיח. מארק אליהו ישב על הבמה, בין שאר הנגנים, קיצוני מימין, ובלב הסערה המוזיקלית המרהיבה, ניגן בקמנצ'ה שלו בשלווה מדיטטיבית. העוצמה השְלווה והשלמה מלווה גם את Roads (דרכים) – אלבומו השלישי, הבינלאומי.
מארק הוא בנו של פרץ אליהו – מוזיקאי בעל שם, מלחין, נגן טאר ואתנומוזיקולוג , וגם הוא מוזיקאי נודע בזכות עצמו, שעוד בטרם מלאו לו 20 התמנה למלחין ולנגן של להקת המחול ההולנדית Galili Dance ושל להקת המחול הפורטוגזי Gulbenkian Dance. בתחום מוזיקת העולם בישראל הוא הלחין, עיבד והפיק מוזיקלית אמנים שונים כמו ריטה, עידן רייכל, אישתר ועוד, וגם הלחין לסרטים, לתיאטרון ולמחול. בין השאר, זכה בפרס אופיר ובפרס בפסטיבל ירושלים לקולנוע על פס הקול שהלחין לסרט "בלדה לאביב הבוכה".
המוזיקה היא הגיבורה הראשית והבלעדית באלבום האינסטרומנטלי האתני Roads. ללא מילים (שבאלבומים אחרים גונבות ממנה לפעמים את תשומת הלב) אליהו מפגין את כישרונו הווירטואוזי עם מגעו האישי בנגינה על שלל כלים מזרחיים-אתניים עתיקים כמו בגלמה, ג'ורה ובעיקר בכלי המזוהה איתו, קמנצ'ה – כלי קשת פרסי (שלו הספציפי הוא בן 150 שנים). אליהו – שהלחין את כל הקטעים (מלבד השיר Flood Dance שהלחין אביו) לוקח איתו את המאזין למסע – כמתבקש משם האלבום, החל מהשיר הפותח, שיר הנושא הקצבי והתזזיתי, ועד לשיר הסיום Tribe, כעבור 35 דקות, שמתחיל במלנכוליה עדינה ומסתיים בעליזות קצבית. אל אליהו מצטרפים האנסמבל הקבוע שלו ונגנים נוספים, כולל אביו, כך שהמוזיקה מתעשרת ו"מתעבה" בכלים נוספים כמו טמבורין, טאר, עוּד, נאי, סנטור ועוד. הקמנצ'ה של אליהו נשמעת לפעמים כמו כינור "יהודי", שבוקע מתוך האתניות הבינלאומית ומפלח אותה לכאב עתיק שמתערבל בעשן הרכבות של הנסיעה והמדורות של החניות בדרך.
זה אלבום של טבע, שהנגינה המוקפדת והרהוטה לא פוגמת בפראותו האותנטית. המחשה לכך קיבלתי כאשר באחת מההאזנות, השתרבב לו לתוך הקטע Traveler"", גשם מבחוץ, והצליל הסוער שלו השתלב בטבעיות כנגן נוסף בלהקה.
יש במוזיקה של אליהו מורכבות אמביוולנטית – כמו בעטיפת אלבומו: מצד אחד הוא נוכח בה כיישות עצמאית, לבדו, בלי רמז אפילו לכלי נגינה. מבט חזק, אך מהורהר. מצד שני, אין גוף. רק פרופיל ראשו נראה, וגם הוא תופס את מחצית השטח. החצי השני לבן (מלבד שמו ושם האלבום) – מותיר לנסתר לדובב את הגלוי. כמו המוזיקה שלו, כמו המסע הנוכחי שלו – בדרכים. לא משתקע, אבל שוקע בלב.
פורסם בגלובס ב-2016