נתן גושן לא מבזבז זמן. בתוך פחות מעשר שנים מאז תחילת הקריירה המוזיקלית שלו ב-2011, הוא הוציא כעת את "באתי לחלום", אלבומו השישי.

מותנע בדלק ההצלחה וההערכה, שאינן מספיקות, משום שהתמדתן והישארותן לא מובטחות, גושן חובש את כובעו – סמלו המסחרי שמטשטש או מדגיש דתיות בלי להתחייב – ויוצא לדרך השירים. איך הוא שר בשיר הנושא? "אני לא יודע מה בדיוק סיפרו לכם עליי, אבל לא באתי לשחק. אני רוצה הכול עכשיו. אני לא יכול להתאפק. אולי כי זה מרגיש שהשעון שלי דופק". ברקע, מיקרופונים חדשים שמופעלים במקביל אליו, משלהבים את בוגדנות הקהל.

אז מה הוא עושה כדי לשמר את התהילה? ממשיך לתחזק את הקיים שהוכיח את עצמו ושואף להמשיך למצוא חן. הנוסחה: שירים בנימה מסורתית שכה התחבבה לאחרונה על שכבה שלמה של צעירים מבולבלים-מחפשים-מקווים. מתבלים אותם בקצת סממני דת ("איך אוכלים כשר היום ואיזה רבנות") ומשברים באמונה ("מילים של אמונה, ואם היא חלשה, נשב לבנות אותה ביחד") ומוסיפים קצת מחאה פוליטית ("איך פוליטיקאים עוד עוצמים את העיניים"). מוזיקלית – משתמשים בהרבה תכנותים כדי להדגיש את העדכניות, לצד כלים אוריינטליים (עוד, קמנצ'ה, קאנון), להתייפייף באותנטיות אקזוטיות.

מה נשאר להשלמת התמונה של הפרפורמר העכשווי מעורר ההזדהות? התייצבות הגבריות החדשה, שמרשה לעצמה להיות פגיעה, אבל אצל גושן היא בעצם מתבכיינת. קודם כול – בקול, שלאורך האלבום (כמו בקודמיו) מחצין התבכיינות זועקת-מתייפייפת, עמוסת מניירות וכמעט גאה בעצמה, לא ברור על שום מה. ומה שגרוע באמת הוא הזיוף – לא בקול אלא בהתכוונות ובכנות. כך למשל, בשיר "היום יהיה שמח" הוא שר בארכנות מפורטת על פגיעוּת מחלישה ("עייף מלהחזיק את הראש מעל המים, ואני חלש, אני נופל מהרגליים"), אבל באותו זמן נשמע נמרץ וחיוני להפליא, על רקע מנגינה שמתאמצת להישמע משעשעת.

לצד ההתמסכנות ("אין הרבה מה לעשות, רק לחכות שהכאב יציק פחות"), ולצדה הקיצוניות השנייה – המגלומניות ("עולם שלם אצלי על הכתפיים. מחזיק חזק ומנסה שלא ליפול"), גושן חוטא בחטאי חוסר הדיוק והשטחיות, כך שאפילו משפט עם פוטנציאל כמו "תפילותיי צבעו את השמיים" לא אומר בעצם כלום. באיזה צבע? מה בכלל המשמעות של צביעת השמיים? למה זה גורם? ומה יקרה כתוצאה מזה?

ודווקא בעבר הוא הבריק. באלבום הבכורה שלו הוא שר "ואני מתעקם בשביל נתיב שלא בחרתי כדי להילחם להיות האיש שלא נפל". ההתעקמות הפכה להתיישרות בנאלית, שעליה אפילו המוזיקה שלו לא מפצה. הלחנים משעממים, מונוטוניים וחסרי מעוף, אם כי קליטים בהחלט. מה שמסייע לקליטותם הוא העובדה שאינם דורשים מהמאזין אפילו את המאמץ הפעוט של להתרשם ממנגינה חדשה, משום שהם נשמעים כמו וריאציות של לחנים דומים אחרים.

שיתוף הפעולה עם ישי ריבו בשיר "נחכה לך", החותם את האלבום – דואט שכולו תחינה לאלוהים שיציל – מטעין את האלבום באנרגיות יצירתיות אמיתיות. ועל אף שהשיר שואף במילותיו להיות קולו של דור, כדאי גם לחוות את ניצוצותיו כיחידים. לשאוף להתמלא באור קודם כול באמצעות עצמנו. וזה נכון לא רק לקהל אלא גם ליוצר.

פורסם בגלובס ב- 28.02.2020