"התעוררתי דקה אחרי חצות בתוך הבית של משפחת בלהות" – כך נפתח האלבום "דקה אחר חצות 00:01" של עומר קורן. תשע שירים אחר כך, כבר "בוקר, סתם עוד בוקר ומעבר לחלון לא עומד לרדת שלג". בין הלילה לבוקר משתרע מרחב של עולם מובהק ומובחן שקורן מדייק לנסח בקולו. את הקול הזה הוא החל לזקק באיפי "יש לי אישה" שהוציא בשנת 2017 ובו הלחין שירים של המשוררות יונה וולך, דליה רביקוביץ וחני כבדיאל. גם באלבום הנוכחי הוא שר לעיתים בקולן של נשים – את השיר "לעצום עין" שכתבה חני כבדיאל עם מילים חזקות שממחישות בבהירות פוצעת, מגובה בהגשה סוערת, מה פירוש להיות אישה, ואת השיר הנפלא בתסכולו "בלוז הלכתי לעבוד בתור בת יענה" מאת  רחל חלפי (את שניהם  חובה לשמוע ולקרוא). קורן משכנע בזעם שלו מנקודת המבט של אישה והזדהותו נחווית כאילו העוולות שהוא שר עליהן ספוגים בגופו ובנפשו כמו חווה אותם על בשרו. ובדומה לכל יצירה אמיתית – רוח הזמן מלטפת אותה ומהנהנת.

אבל לא רק הפמיניזם הערכי והאמפתי שקורן מפגין בשיריו הופך אותו ליוצר מרתק, עד כדי כך שמארגני אינדי נגב, חדי האבחנה, בחרו בו השנה לפתוח את הפסטיבל (ובחודש מארס יפתח הופעה של אהוד בנאי). בראש ובראשונה זהו כאמור העולם השירי המקורי שברא ובתוכו הוא מהלך, נע בין קצוות של חולמנות מהורהרת להתפרצות לפעולה. עולם פיוטי ומסתורי, שקווי המתאר שלו מומחשים למשל בשיר שבו "בני המלוכה מתביישים בדמם הכחול. עכשיו הם פורסים שטיח אדום לכיוון היציאה" – והשיר מסתיים בסוסים שמשוחררים אל עבר הכוכבים על רקע טרומבון מהדהד.

סוסים – עם כל סמליותם – הם לא בעלי החיים היחידים שמאכלסים את "דקה אחר חצות" – אלבום שהחיות הן חלק חשוב בהווייתו, ויש רבות מהן: זאבים ועופות דורסים (בתפקיד סוכני המסים בשיר המחאה הגרוטסקית "יולי וסמי, המטבעות נופלים לנו מהכיסים"), וגם יונים, דורבנים, כלבה, פרה, שועלה, קופה, בת יענה, איילת, תנין, אריה, נמלה, דובה ועורב. גם בשיר הבונוס, המופיע רק בדיסק הפיזי, שכתב המשורר אברהם שיין, רוחשות חיות: תיקנים, חולדות, עטלפים וחרדונים. ביחד עם שותפיו להפקה ולעיבודים, אייל קצב ובועז וולף, קורן משמיע שירים שיופיים נישא על עצב ולעיתים על מוזרות (בשיר "כביש הערבה", למשל), ובטבעיות שאין בה שמץ זיוף או אילוץ, הם אקטואליים ורלוונטיים, כמו ב"בני קין" שכתב מאיר גולדברג – שיר שבו המיתולוגיות העברית והיוונית מתערבבות ביגון מוחצן לתוך עתיקות עכשווית. ובתוך הרבדים העשירים, קורן מצליח לגעת ולרגש. "ואפשר לקוות… שכל זה לא סתם" – כך נחתם האלבום ("תוספת מאוחרת", מילים: ערן צלגוב), ובהחלט אפשר לומר שתקוותו לא נכזבה.

פורסם בגלובס ב-18.1.2019