אחרי החגים כבר כאן, במציאות מוזרה וחולנית – תרתי משמע השנה. השירה לא משנה את המציאות, וגם לא מייפה אותה. נהפוך-הוא, היא מסירה ממנה את הפילטרים הנואשים שאנחנו מנסים לעטות עליה, כהגנה מפני הרסנותה. ובכל זאת, כשהיא במיטבה, השירה דוחסת עבורנו את המצב לתדרים חדשים. בזכותה, אנחנו חווים פליאה והיקסמות, שאינם מפחיתים מכאב המציאות, אבל מזככים אותו להלך רוח שמניע אותנו להקשבה, לפעולה או לתפילה.

היה פה פעם משורר-רקדן-עיתונאי, חזי לסקלי, שמותו, בשנת 1994, לא עִרער מעולם את נוכחותו היצירתית. הוא היה מוערך בחייו, אבל מותו, כפי שקורה לעיתים, העניק לו הילה. ומשובל ההילה הזו יצר דורי פרנס יצירה מוזיקלית. טיפין-טיפין הוא הלחין משיריו של לסקלי, ובמשך השנים הם הצטברו. לאחרונה חברו אליו זמרים-יוצרים – ביניהם אלי מגן, שי צברי, רונה קינן, האחיות לוז ואחרים – והתלכדו לכדי אלבום בשם "המשורר", על שם אחד משיריו.

לסקלי כותב על אהבת גברים, כולל תהפוכותיה ונטישותיה, וגם על אהבת האמנות – השירה והמחול. השירים המושרים, מדייקים עוד יותר את ניסוחיו שגם ככה צלולים, ומעבירים היטב את האנרגתיות שלו. כל אמן באלבום הזה מחצין אותה באופן הייחודי לו. כך, למשל, אלי מגן, בשיר הפותח "שיעור אלף", ממצה את חוזקו של השיר בכל מנעד קולו החותר לגובה. כשהוא שר "לאורו של השולחן הבוער אני לומד לתאר את האש ולגעת בחשמל", מרגישים את הבעירה ואת האש ומצטמררים מהמגע עם החשמל. כשהאחיות לוז שרות את השיר "השראה את מתוקה", עליצותן מתוקה לא פחות. אבי בללי ממחיש בשירתו את הטירוף שב"ריקוד הפירט השחור", ושי צברי הוא כמו הילר כאשר שר את השיר "לימודי רפואה ולימודי ספרות": "אם תלמד אותי לרפא אותך / בחושך, ארפה את החושך / אם תלמד אותי לכתוב בחושך / אלמד את החושך / לכתוב".

פרנס, ערן ויץ שהפיק מוזיקלית, וכל אחד מהזמרים המשתתפים, יצרו אלבום יפהפה. מומלץ לנכס אותו – שמיעתית ובאמצעות שוטטות באתר היפה שמוקדש לו, כדי להחליט באיזה אופן להתחבר לשירים – מתפעל-מרוחק כמו במוזיאון, או קרוב ומתפזם כמו שיר לכת.

פורסם בגלובס ב-16.10.2020