יוצר עם חור בלב

אמנות ומחלה הן לא מקצועות. לא ניתן לתחום אותן לשעות עבודה שאחריהן מנוחה ואם מנסים לצאת לחופשה, הן מצטרפות. אין חציצה בינן לבין נפשו וגופו של הנושא אותן. הסרט התיעודי "גם כשעיניי פקוחות" שהוקרן אמש (שבת) בסינמטק תל-אביב במסגרת פסטיבל דוקאביב, הדגים את הלפיתה הזו על חייו של היוצר גבריאל בלחסן.

בלחסן – מוזיקאי שזהותו כיוצר דגול מקבילה לזהותו כחולה במחלת המאניה-דיפרסיה – שיתף פעולה עם אופיר טריינין, במאי הסרט, והתמסר למצלמה באותה טוטאליות שבה הוא מעניק את עצמו לשיריו.

זהו סיפור סיזיפי שנע בין התעלויות לתחתיות, בין מועדון הבארבי לבית החולים אברבנאל, בין יצירה לחידלון, בין רזון חולני לגוף נפוח מרוב תרופות ובין חזרה בתשובה, שתוקפת לפעמים את בלחסן במחלתו, לבין התפכחות כואבת מאשליה – באחד משיאי הסרט הוא נראה שורף את בגדיו ואת נעליו באקט של טיהור לקראת חזרתו בתשובה, ולמחרת מקונן: "שרפתי הכל. מזל שלא שרפתי את הגיטרה". ואז הוא מתייפח, מודע לכך שמה שקרה יחזור להתרחש, כמו לפני שנה, כשהוא שוב מאושפז באברבנאל ומספר למצלמה: "המצב שלי התדרדר ומתדרדר. אני בעיקר מאוד מפחד. אני כבר מכיר את זה. יודע מה בא אחרי זה".

על רקע שירי בלחסן – הפסקול של הסרט, המהות והדבק המאחד את מרכיביו – הבמאי טריינין ליכד רגעים נדירים. בלחסן נראה בהם עם משפחתו – הוריו, אֵחיו ובעיקר אחיו פנחס בלחסן, הקרוב אליו במיוחד והתומך בו, כשהסרט לא פסח גם על נטישתו הזמנית על מנת לשוב מאוחר יותר.

הסרט מורכב מרצף תמונות חיות: בלחסן בולע תרופה עם הקפה, חושף את קלסר שיריו בכתב ידו ואת זרועו שעליה מקועקע הכיתוב שנתן לסרט את שמו: "גם כשעיני פקוחות אינני רואה"; בלחסן אבוד בחדר אפוף עשן סיגריות כשהוא מספר על החזרות הקרובות לקראת אלבומו החדש – "אני לא מרגיש מוכן. זה מלחיץ אותי"; בלחסן נחלץ מהלחץ ונראה בחברת להקתו, הנמרצת והתומכת, במהלך ההכנות. רגעים קודרים עם חיוכים עצובים ודיבור איטי ונואש על כעס ועל אכזבה.

"הילד בן 31, יש לו חור בלב", הוא מסכם בסוף 2007, וממשיך להימחץ בתחנות חייו: תלמי אליהו – המושב הדרומי הנידח שבו מתגוררת משפחתו, האוטובוס לתל אביב, חדרו השכור העלוב בכרם התימנים ובדרך להופעה – "אני כל כך אוהב להופיע", הוא אומר, "וכל כך מפחד מזה".

לא גיבור, בן אדם

כשטריינין תכנן ליצור את הסרט, הוא היה מעריץ של בלחסן – כך סיפר לקהל בתום הקרנת סרטו. מנקודת מוצא שכזו, שהשתנתה במהלך שלוש שנות עשיית הסרט, קל לייצר סיפור רומנטי על גיבור מיוסר. אבל בסרט – וזוהי הצלחתו – נעדרת ההילה סביב בלחסן והוא לא "דמות", אלא אדם שנמצא בחולשתו.

הכריזמה וההומור של בלחסן נעדרים כמעט לחלוטין מהסרט, פרט לסצנה קצרה שבה הוא מתחפש בפורים לפרעה. מצד שני, הכאב שבו מתמקד הסרט לא מאלץ את הקהל לייצר חמלה. בלחסן, גם ברגעיו השבירים ביותר, לא מעורר רחמים בסרט הזה. רק אהבה ואמפתיה מטושטשות מדמעות, בעיקר כשבכה: "כואב לי על הכל. הכל כואב. אני מנסה להתפלל. אומר: 'מן המיצר קראתי יה, ענני במרחב יה'. כוס אמו העולם".

"אני לא זוכר ששמעתי שם מחיאות כפיים", כך מסתיים השיר "מחיאות כפיים" באלבום "בשדות" של בלחסן. מחיאות הכפיים אינן נשמעות בבית הכלא של מחלתו, אבל הן כיכבו בהופעות של בלחסן עם להקת "אלג'יר", במופעי הסולו עם להקתו הנאמנה ובחלוקת פרסי אקו"ם 2009, רק לפני כמה חודשים.

"תמשיך, אנחנו צריכים עוד אנשים כמוך", אמר אורי גוטליב כשהגיש לו את פרס אקו"ם. דברים כאלה אמר אמש גם טריינין בתום ההקרנה, רגע לפני מחיאות הכפיים ועלייתו של בלחסן על הבמה: "אני מייחל לנו כתרבות שיהיו לנו אמנים כמו גבריאל". כן, צריך להאכיל את הקהל במזון למופת, אז מה אם במטבח של האמן שוררות טמפרוטורות גיהנומיות? מעניין מה חשב על כך בלחסן שנקרא לעלות על הבמה וספג בגבורה את התשואות.

אחר כך התקיימה קבלת פנים עם קוקטייל והקהל הלך הביתה, הלום קתרזיס ומרוצה מהחוויה התרבותית שעבר. וגם בלחסן הלך בוודאי לביתו, כשהאהבה שהורעפה עליו, בתקווה שאכן חש אותה, לא מצליחה למנוע ממנגנון נפשו לבצע את פעולותיו המעגליות – שירים וייסורים.

פורסם ב-ynet ב-9.5.2010