"לכל שיר יש עת"

לקראת מופע עם עמיר בניון, ובמהלך יצירת סרט חדש, שולי רנד חונך תקופה טובה – מקצועית ואישית. בראיון מיוחד לאתר סך הקול הוא מספר על ההבדל בין תיאטרון למוזיקה, נזכר בימים שבהם הבהיל זקנות ברחוב, מגלה מה המשותף בין יצירה ללימוד תורה, וגם נותן עצה ליוצרות וליוצרים בתחילת דרכם

מאילת עד משגב, אלה קווי המִתאר של החנוכייה המרחבית של שולי רנד בחנוכה הזה. כל ערב הוא מדליק נרות במקום אחר על הסקאלה הענקית הזו, בהתאם ללוח ההופעות המגוון שלו – במיקום הגיאוגרפי ובאופי ההופעה: מופע להקה, ההופעה "תשליך", וגולת הכותרת: המופע החדש שלו עם עמיר בניון.

אבל לא רק חייו המקצועיים האינטנסיביים מנציצים את עיניו בימים אלה אלא גם חייו האישיים. כשנפגשנו לצורך הראיון, כשבוע לאחר חתונתו עם צופית גרנט, הדי ההמולה התקשורתית שאפפו אותה, מוחצים את פרטיותו, עדיין ריחפו באוויר. אבל בחצר ביתו, כשכֵּנוּתו כובשת הלב פורצת ממנו, התכנסנו לדבר על עניינים שונים לחלוטין.

בוא נדבר על מוזיקה.

"יאללה".

מה זאת מוזיקה בשבילך?

"אחחח… זה כמו לשאול אותי מה זה החיים בשבילך. מוזיקה בשבילי היא קודם כל שורש, והשורש הוא מהבית של ההורים שלי ז"ל, שהמוזיקה הייתה בו משמעותית. הוריי חיו תקופה בפריז, כך שבתור ילד שמעתי הרבה שנסונים לצד מוזיקה קלאסית. אחותי היא מוזיקאית מוכשרת מאוד, בוגרת האקדמיה למוזיקה ומנהלת קונסרבטוריון. אבי היה בעל תפילה (חזן), אז המוזיקה בשבילי היא משהו עם הוד ואולי גם פחד. כשהייתי ילד רציתי להיות אריק איינשטיין, אבל הרבה שנים ויתרתי על החלום הזה".

בהתחלה הוא דווקא ניסה. בשנת 1985, כסטודנט חילוני למשחק בסטודיו של ניסן נתיב, רגע לפני פריצתו כשחקן תיאטרון נערץ, הוא הוציא לרדיו תקליט שדרים עם שני שירים: "אמרנו לו" ("יוסי תחזור") ו"תחנה סופית" [ספוילר: בסוף הראיון תוכלו להקשיב ל"אמרנו לו"]. "שירים מאוד בוסריים", כך הוא מגדיר אותם היום, "אבל אני אוהב את המקום שממנו באו. השיר 'יוסי תחזור' היה רבע נבואי, על מישהו שעזב את החברים שלו וחזר בתשובה, והם כל הזמן נוסעים לירושלים וצועקים לו 'יוסי תחזור', עד שהם מבינים שהוא לא יחזור יותר".

מעניין. למה בעצם כתבת אותו אז?

"תמיד ידעתי שאחזור בתשובה. בעצם לא הייתי חילוני אף פעם. אומנם לא שמרתי אז תורה ומצוות, והייתי עמוק בתוך החילוניות, אבל הדיאלוג והמתח ביני לבין הקדוש ברוך הוא התקיים כל הזמן, כולל גבולות כמו ימי כיפור וכשרות שהשתדלתי לא לחצות".     

למה ויתרת אז על המוזיקה? בגלל ששני השירים האלה לא הצליחו?   

"ויתרתי כי התיאטרון גנב אותי באופן מאוד רציני".    

ידעת שתחזור למוזיקה?       

"לא, כבר ויתרתי".  

"ביצעתי שוד"

כמה שעות אחרי הראיון, רנד כבר התייצב בשוהם להופעתו "תשליך", ובשעות שאחריה – לא ינום ולא יישן – התכונן להופעתו עם עמיר בניון בהיכל התרבות בת"א (30.11.21). "יש לי המון עבודה לקראתה. השירים של עמיר מיוחדים ודורשים פִּענוח".

אתה עדיין בשלב הפענוח?

"תמיד. אני מקווה להיות בשלב של הפענוח גם על הבמה. זאת עמדה שאני פחות מורגל בה כי לרוב אני שר את השירים שלי. אומנם ב'תשליך' אני מבצע קאברים, אבל בעצם ביצעתי שוד, חטפתי את השירים לטובת הרעיונות שלי וניסיתי לכופף אותם בשביל הסיפור. בפרויקט שלי עם עמיר – לא רציתי לגעת בטקסטים שלו, גם במקומות שהיה לי סיי, כי יש בהם שלמות, אז אני כבר אשבור את הראש על אינטרפרטציה כדי להבין למה הוא התכוון". 

איך נוצר החיבור בינך לבינו?  

"הסיפור הוא כזה: תחילת שנות האלפיים, אני בעל תשובה עמוק בעולם החרדי, עשיתי את הסרט "האושפיזין", ויום אחד טלפון. 'שלום, קוראים לי עמיר בניון'. בעוונותיי, לא ידעתי מיהו בדיוק, רק שיש זמר כזה. 'תשמע', הוא אומר, 'כתבתי לך אלבום, ואני רוצה שתבוא ותשיר אותו'. אמרתי לו, כבודו, מאיפה יודע שבכלל חשקה נפשי בשירה? והוא עונה 'ראיתי אותך מתראיין. זה מספיק לי'. אמרתי לו, בסדר, ונפגשנו. הוא נתן לי דיסק עם סקיצות. הקשבתי לסקיצות – וכמעט נפלתי מהכיסא. לא הייתי מוכן לדבר כזה, לטקסטים, למוזיקה, וגם לתכנים שהיו דתיים, אבל כמו אצל עמיר – אתה יכול לכוון את זה לאישה או לאל. אמרתי לו, בוא נקליט. נפגשנו והתחיל לצאת ממני מעיין של שירים – 'אייכה' ו'המשורר'. לא יודע מאיפה זה בא. נוצר אלבום מאוד יפה, עם חמישה שירים שלו ושישה שירים שאני כתבתי, אבל איכשהו, בגלל כל מיני עניינים של חברות תקליטים, האלבום לא יצא. כתבתי עוד שירים, שהפכו לאלבום 'נקודה טובה', ובמשך שנים ראיתי שעמיר לא עושה כלום עם השירים שלנו. לא היינו אז ממש בקשר, אבל שלחתי לו הרבה מסרים של הערכה. ואז, לפני ארבע שנים, נפגשנו באיזו הפקה, וחזרנו להיות בקשר. התחלתי לגלגל את הרעיון של לחזור ביחד לשירים ההם – ולפני כשנתיים התכנסנו מחדש: בניון ואני עם שמוליק דניאל המפיק המוזיקלי ועמית יצחק הגיטריסט שהיו איתנו לכל אורך הפרויקט בימיו הראשונים, והיו מאוד משמעותיים ואחרי זה המשיכו איתי ל'נקודה טובה'. ביחד, התחלנו לחדש את האלבום, ונולד הפרויקט הזה'. אני מתרגש ושמח מההופעה שלנו, וגם קצת מפחד כי זו תעלומה גדולה: היכל התרבות, אני ועמיר". 

"במוזיקה אני לא לבד כמו בתיאטרון"

מה זה שיר טוב בעיניך?

"יש הרבה רבדים וסוגים של שירים טובים. יש שירים שפונים לך ישר לתוך הלב, שירים שמעוררים בך רגש נוסטלגי, שירים שגורמים לך לחשוב ושירים שגורמים לך להתרגז. יש שירים שאתה נכנס אליהם אחד ויוצא מהם קצת אחר. יש שירים שאתה לא מפסיק לפענח כי יש בהם אניגמטיות. הכוח של מוזיקה הוא לחצות את הראש, ויש שירים שפותחים את הראש. מאיר אריאל, למשל, דיבר דברים עמוקים וסיפר סיפורים מפותלים באמצעות שירים. אני מאוד אוהב טקסטים, והחיבור בין טקסט למוזיקה חשוב בעיניי. במפגש עם עמיר, הדבר שהכי המם אותי מעבר למוזיקליות המדהימה שלו זה הטקסטים. אני מת על הדרך שבה הוא כותב".

מה זה בעיניך זמר טוב?  

"כמובן שחשובה היכולת הווקאלית, אבל בעיניי זמר טוב הוא מישהו שמצליח לספר לי סיפור שייכנס לאחד מהחדרים של הלב שלי, וגם לראש. שיתקיל אותי. מישהו כמו ז'אק ברל – שיש ווקאליסטים טובים ממנו, או יוסי בנאי – שלא היה כל כך מדויק אבל היה זמר נפלא".  

ומה זה בעיניך קהל טוב? 

"קהל שיושב בשקט-בשקט", הוא מדגים לי במבט ממזרי, "ולא נושם בכ-לל" – ותיכף ומיד מבטל את ההלצה: "קהל טוב זה קהל שאוהב אותך". 

רנד, זוכה פרסי אופיר בשנים 1992 ו-2004 ופרס שר החינוך לתרבות יהודית בתחום מפעל חיים לשנת 2016, אומר שיש הבדל עצום בין האופן שבו חווה את התהילה כשהיה צעיר, לאופן שבו היא נחווית אצלו כיום: "היום זה לא כל כך נססרי. אתה יודע שזה מוגבל. בתור צעיר, אתה כל כך צמא להכרה. מאוד רציתי את זה ושמחתי בזה, אבל אף פעם לא התבלבל לי הראש יותר מדי. היום אני יודע שזה גלגל ומשתדל לכבד את זה. אני לא חי את זה. בינינו, אני הבן אדם האחרון שחשב אי פעם שהוא יהיה בתוך סערות תקשורתיות שלא קשורות ליצירה שלו, ואני כל כך לא סובל את זה. פעם הייתי גאוותן ומפונק. הרגשתי שאם מישהו יגיד עלי מילה אחת רעה – לא אוכל להופיע יותר. בהתחלה הלך לי, קיבלתי אהבה והכרה. וכשקרו כל מיני דברים שלא קשורים לאמנות – הייתי משוכנע שנגמר הסיפור. שלא אהיה מסוגל לשיר שירי קדושה לקדוש ברוך הוא כשמישהו בקהל חושב שאני לא יודע מה. הקדוש ברוך הוא כנראה שמע את הדיבור הזה ואמר לי 'בוא תיראה למה אתה מסוגל'. אני מדבר בעיקר על הדברים האישיים, כל העניין של החתונה. כל העולם סוער, ואת שואלת אותי כמה זה נוגע בי? כמעט אפס. אני כבר יכול לחיות עם זה שיש אנשים שלא אוהבים אותי. חשבתי שזה ישבור אותי, אבל גיליתי על עצמי כוחות שלא האמנתי שיש בי. חלק מההתמודדות שלי היא דרך עשייה, למשל במופע תשליך – שבו בפעם הראשונה אני מדבר בגוף ראשון ומספר על עצמי במקום להתחבא מאחורי דמויות ומבחינתי זה שינוי מאוד גדול".

מה היחס שלך לשירים שלך מפעם? אתה אומר "היום הייתי עושה את זה אחרת"?

"לא, אני לא כזה, אבל כשהייתי בתיאטרון הייתי פדנט ברמות. במוזיקה זה אחרת. אסביר לך בסיפור" – הזיכרון ניגר ממנו ברהיטות, כמו נשלף ישירות ממגירת ההווה: "כשהייתי צעיר שיחקתי בהצגה יארצייט בתיאטרון החאן, ויום אחד, לקראת הצגה, עברתי ברחבה שבכניסה לתיאטרון וראיתי חבורה של אנשים מנגנים, מג'אמג'מים. ואני בהצגה הזו הייתי לבד. כל כך לבד" – עיניו מתעננות – "זה היה להחזיק שעה וחצי של מונולוג ארוך, טקסט של עגנון, בדידות איומה ונוראה. הסתכלתי על הנגנים וראיתי את התיאום ביניהם ושלמוזיקה היה כוח יותר גדול מהאגו של האנשים. התקנאתי בהם. זה היה רגע מכונן" – הוא מתרגש גם עכשיו – "בתיאטרון היה אלמנט יותר נרקיסיסטי, וגם כשהייתי בהפקות כמו של רינה ירושלמי, שהיו הפקות קבוצתיות קלאסיות – הייתי סוליסט. לעומת זאת, במוזיקה, גם בגלל הבורות המוזיקלית שלי, ובגלל חוסר הביטחון שלי, וגם בזכות כוחה של המוזיקה – בהפקות שלי אני עובד בקבוצה. יש לי שותף, אסף תלמודי, ואני נהנה מהעבודה שלנו ביחד, וכבר לא צריך לשבור את הראש לבד כמו בתיאטרון. אני סומך על המוזיקאים שאיתי שמה שמעניין אותם זה השיר, יש שותפות ביני לבינם ואני תמיד מחפש כאלה שרוצים להתבטא. אני או אסף שואלים כל אחד מהנגנים 'מה יש לך לספר'?".

 "בלי להתחדש זה מוות"

"יש שירים שאני כותב בעשר דקות, לפחות את הבסיס שלהם", הוא מספר, "ולעומת זאת, את השיר 'הספינה' כתבתי בכמעט עשר שנים. הייתי כותב בית, זורק אותו, והוא היה קופץ מהמגירה אלף פעם עד שבסוף נוצר. את השיר 'אייכה' כתבתי בערך בלילה אחד, והשיר 'רפא אל' נכתב במשך שנים – כשעבדתי על האלבום 'נקודה טובה', מישהו הזכיר לי: מה עם השיר שלך על שני חברים שיוצאים מהצבא לאפטר? היה לי רק בית ממנו. ואז הוא נוצר עם הסיפור של רבי שמעון, שהתחבר לחיים של הגיטריסט שלי עמית יצחק, שאמא שלו זיכרונה לברכה הייתה חולה מאוד, והוא ואחיו אליהו, חילוניים, הגיעו לקברות צדיקים בכל הארץ ובעולם להתפלל בשבילה. ככה נולד השיר הזה. לכל דבר יש עת. לכל שיר יש עת".  

ביצירה שלך, חשוב לך להיות מובן? קומוניקטיבי? 

"מאוד. אני מאמין בקומוניקטיביות. שיחקתי בהמלט בתרגום של שלונסקי. ואני גאה בכך שזה היה מובן. מצד שני, לאלבום 'רצוא ושוב' כתבתי שיר קיצוני בשם 'אדי'. ניסיתי לעשות בו משהו ברכטיאני, הפוך על הפוך. הרעיון הוא 'אם אין אלוקים במקום הזה והרגוני'. אבל לא הבינו אותי, לא הלך לי, בהופעות פתאום השתרר שקט באולם עם עצב ומבוכה גדולה. השיר הזה מאוד מתריס, אבל אם הוא לא מובן ככה, או אם אפשר לפרש אותו באופן שמעודד ומהלל את התרבות הרצחנית – אז הרצון שלי להתריס נדחה הצידה, והרצון שלי להשפיע טוב בעולם מבטל את זה. לכן, אני כבר לא שר אותו בהופעות".

בוא נדבר על היחס בין יצירה לחיים. כשמתעורר בך דחף ליצור – אתה עוזב הכל ומתמסר אליו או שממשיך בשלך?   

"ר' נחמן מברסלב אמר שכשאדם רוצה מאוד להגיד משהו לקדוש ברוך הוא – יעצור ויגיד באותו מקום שהוא נמצא, גם אם הוא בשוּק, כי אחרת, זה ייעלם. בתור שחקן הייתי נוראי. יכולתי באמצע הרחוב להבהיל זקנות, פתאום לעשות" – וכאן הוא משמיע לי בפתאומיות קולות משונים חזקים – וזה מצחיק בנסיבות האלה, אבל אכן מבהיל אם נחשפים לכך ברחוב. "הייתי נוראי", הוא חוזר ואומר, "ואיזו יהירות, כאילו כל העולם הוא רק תפאורה למה שחשוב באמת, וזה שאני אפתור את הרפליקה הזאת. וואי (צוחק). זה היה כמו דת".      

אתה משעבד את החיים שלך כחומר ליצירה?

"רק כשהייתי שחקן רווק. אחר כך אתה כבר לא לבד בעולם, אתה צריך לפרנס, אז אתה מוכרח במשך שנים 'לחטוף את היצירה שלך' כמו שרב נחמן אומר. כאדם נשוי עם ילדים זה היה קשה. עכשיו אני נמצא ברוך השם במקום שמאפשר לי ליצור".

אתה חושב שהיצירה שלך עכשיו תשתנה?  

(מחייך). "שאלת השאלות. את יודעת מה? כן! ואני מקווה שלא לרעה, אני חושב שתהיה יותר שמחה ביצירה שלי".

"ימים גדולים באים עלינו, ימים של שפע וברכה, ורוב שלום ורוב שמחה", התנבא רנד כבר בשירו "אחותי", אבל לא תמיד מצברי השפע היצירתי מלאים. "יש תקופות כאלה", הוא אומר על כך, "ואני לומד לחיות איתן ומשתדל לא להיכנס ללחץ כי הלחץ מרוקן את המצברים באופן סופי ומוחלט ומעוות אותם. היום כבר יש לי הרבה דברים חוץ מהיצירה – החיים עצמם, ואני לא בשיגעון כזה. אני מקווה להמשיך להתחדש, כי בלי להתחדש זה מוות. עכשיו, למשל, אני עושה סרט עם גידי דר (שרנד השתתף בסרטיו "המשורר", "אדי קינג", "אושפיזין" ו"אגדת חורבן"). הסרט, שכתבתי את התסריט שלו, נקרא 'הבדחֶן'. אצל החרדים בסוף החתונה יש בדחן, שמזמין ל'מצווה דנס' – ריקוד עם הכלה. הוא כמו הליצן השייקספירי עם אלמנטים של צחוק, חרזנות ותורה, וגם ריגוש. סיפור  שלום-עליכמי כזה".

הדתיות שלך מַפְרָה את היצירה שלך או מְפֵרָה אותה? 

"מַפרה. אני יונק משם – מוזיקלית, טקסטואלית, השקפתית. מצד שני, אני אומן מוגבל, כי כיהודי שומר תורה ומצוות, לשחק בהפקות של תיאטרון אני לא ממש יכול בגלל מגבלות צניעות, חומר, שבת, אבל אני מקבל באהבה את המוגבלות הזו, ודווקא מתוכה נפתח אצלי שער גדול: אני משלב בין מוזיקה לתיאטרון בהצגות יחיד, היום במופע 'תשליך' ולפני כן במופע משירי מאיר אריאל – מחזמר לבן אדם אחד שכתבתי עם איתן בלום. זה ז'אנר מהסוג שעשה יוסי בנאי".

לימוד התורה, האמונה, והיצירה באים מאותו מקום?

"זה בא ממקומות קרובים של בירור בנפש, מהניסיון של להגדיר, לצמצם. מה זה שיר? אתה מנסה לצמצם תובנה לתוך בית, שורה, רעיון, מוזיקה. וגם התורה היא כולה צמצום, והלימוד שלה גם כן מנסה להגדיר לך המון דברים".

בוא נדבר על שבת. מצד אחד יש בה "נשמה יתרה", כמו התנאים האידיאליים ליצירה. מצד שני, למי שמחויב הלכתית אסור לכתוב, לנגן, להקליט. ונניח שדווקא אז נובט בך שיר – איך אתה מתמודד עם זה?    

(צוחק). "את נוגעת בשאלה שעוברת הרבה בין יוצרים דתיים. יצחק פוקס, מוזיקאי מהז'אנר של המוזיקאים הדתיים הראשונים, אמר לי פעם 'כל השבוע שום דבר, שבת – המעיין נפתח'. תשמעי, הרבה פעמים בשבת אני חוזר הביתה מבית הכנסת עם ניגון, ואו שזה נשאר או שלא. אין לי תסכול גדול מזה. אם יגיע ניגון של המשיח, אני בטח אשמור אותו איכשהו".

העולם נברא במילים, נכון? איך היה יכול להיראות עולם שנברא במנגינה?  

"יותר הרמוני. קצת פאנק פה ושם (צוחק) אבל כעיקרון יותר הרמוני".

איזו עצה היית נותן ליוצר או יוצרת צעירים בתחילת דרכם?

"או הכל או כלום. זאת אומרת, תתעסקו בזה כל עוד אתם יכולים. תחצבו את זה מעצמכם. תיפלו על זה עד הסוף". 

תודה לארי המניק, מורן פז ויואב קוטנר.

השיר "אמרנו לו", מתוך תקליט השדרים של שולי רנד, שנת 1985

לעמוד היוצר של שולי רנד ב"סך הקול"

.