הנס בחמסין של ניסן
21 באפריל 2022הגיע הזמן לעשות קאבר ל"ערב אבוד"
6 במאי 2022ימית
"רַק אֲשֶׁר אָבַד לִי – קִנְיָנִי לָעַד", רחל המשוררת
היֹה הייתה עיר פלאות – ונגוזה. היֹה היה גן עדן – והתפוגג. לעיר קראו ימית, והיא מתה. נקברה בחולות המדבר – ואיש אינו פוקד את שרידי הריסותיה.
השבוע, לפני 40 שנה (הצטברות זמן מבהילה בכובדה) ימית הוחזרה למצרים תמורת השלום. התשלום כבד, ובכל זאת ראוי – ואת התובנה הכואבת הזו מותר לי לכתוב כי אני בין משלמיו. כשהייתי ילדה, גרתי בימית – בבית 179. מס' טלפון: 057-87550 (התקשרתי כרגע רק כדי לבדוק אם הילדה שהייתי שם תענה לי מבין ההריסות).
איך אפשר להסביר עיר? אולי במילים של ארכיטקטורה. להצביע על התכנון הייחודי והחדשני: הכבישים מסביב לעיר, ובתוכה נעים באופניים. עמודי החשמל והטלפון – מתחת לאדמה.
אפשר לדבר במונחים של תרבות. לתאר קולנוע פעיל עם הסרטים הכי חדשים (אני זוכרת שראיתי שם את "גריז"), תיאטרון ובו מיטב ההצגות שהוצגו במקביל בתל אביב. כשלשלום חנוך וליהודית רביץ היו סיבובי הופעות ברחבי הארץ – הם היו מגיעים גם לימית. אפילו אריק איינשטיין בא והעניק הופעה מלהיבה בבריכה, רגע לפני שהפסיק עם הופעות. כן, ימית – לצד הפרחחיות החיננית – הייתה מאוד עדכנית ותרבותית. יתרונות של עיר באוויר של כפר.
אפשר לדבר על הניחוח – ריח קיץ תמידי של אוויר ים מהול בבושם פרחים וצמחי תבלין מהחצרות – נענע ובזיליקום.
אבל בראש ובראשונה, בפשר הכי בסיסי, התקיימו הים, והדרך אליו, על אופניים. הרוח נושבת בגופי, נושאת אותי אל החופש הבראשיתי, שחד פעמיותו עדיין איננה צורבת. ואני מניחה בצד את אופניי, מסיירת בממלכת החול. מדמיינת את עצמי כמו היידי בת ההרים, רק שבמקום האלפים – מרחבי דיונות.
ימית / מילים: יורם טהרלב, לחן: שי לביא
על חולות הזהב, לחופו של הים
משקיפה על האור והשמש שם עירנו ימית היפה בעולם
עוד ערה וחיה ונושמת
אשלים על החוף ושיירת גמלים
עוד פוסעת בין דקל לדקל
חנויות נפתחות והומים השבילים
מפירה הדממה את השקט
חבצלת לבנה עירנו הקטנה
עוד פורחת מול הים כמו בראשונה
את שלנו-לנו לעולם ימית, ימית!
את שירך איש לא ימית, ימית
שם גגות אדומים, ממטרות וגדרות
ילדים משחקים בתופסת
במתנ"ס הצגה ובמה, חגיגה
והעיר עליזה ותוססת.
ועם לילה כבים האורות מסביב
מול הסבחה השמש שוקעת ושומר מנומנם מכבה את האור
וסוגר על העיר את השער.
חבצלת לבנה עירנו הקטנה
עוד פורחת מול הים כמו בראשונה
את שלנו-לנו לעולם, ימית ימית
את שירך איש לא ימית, ימית
ימית שבדרך אל הים
זאת הייתה התכלית, לקחת את האופניים, להתמזג איתם, ולשוט. בשביל המרכזי חלפתי על פני המרכז המסחרי שמשמאלי. לא נכנסתי אליו כדי לבלוע בעיניים, כהרגלי, את תכולת לוחות המודעות. המשכתי ישר על המדרכה הארוכה והצרה, שקידמה אותי, במהירות, אל השביל המיוחד לרוכבי האופניים שלצד הכביש. ימית העיר הייתה מאחוריי, וכעת חוויתי את ימית שמחוץ לעיר. ימית שבדרך אל הים. ימית הים.
והרוח הזו. הרוח הייתה התכלית. רוח שהופכת לריח. תחילה לא מוגדר, וזה מה שנעים בו, ואחר כך ברור יותר – תמהיל של התוצרת החקלאית של שני השבטים הבדואים, כל אחד מצד אחר של הכביש. ריחות זבל אורגני, גללי גמלים, מנגו מעוך שכמעט ודרסתי וריח של מבטים זרים אבל לא מסוכנים. ולבסוף הים.
אני עכשיו בתוך טוהר. אף אחד לא יפריע לי. אני והחול. לא שומעת קולות סכנה. כי אין סכנה. יש ים. נקי. נגיש. אני לא צריכה אף מבוגר בשביל זה. אני עצמאית. במו אופניי הובלתי את עצמי לתוך דומייה בטעם ארטיק מוקה-וניל שקניתי בכסף שהרווחתי בעצמי(!) כבייביסיטר. ועכשיו אני בתוך חופש של חמש דקות, שיתארכו עד שכמעט יחשיך ואחזור באופניי אל תוכניות הטלוויזיה לילדים שמתחילות בדיוק בחמש וחצי.
ואחר כך אצא למרפסת ואביט בים, אבל לא אראה אותו – בגלל החשיכה. אז אתיישב על המעקה עם הגב אליו והפנים פנימה. מי שנמצא בתוך ההתרחשות, דווקא הוא לא מספר אותה לעצמו. אף אחד לא היה במצב הזה קודם. לתת משהו גדול כל כך כמו עיר. אני זוכרת שראיתי אותה בפעם הראשונה. אף אחד לא נגע בה קודם. יפהפייה וצחה עד יום מותה.
שיר הפיתחה / מילים יורם טהרלב, לחן שי לביא (השיר המצורף מתחיל בשנייה ה-13)
פה היו החולות הלבנים נודדים ועוברים בשריקה
עד אשר פה הצבנו גבולות למדבר ובנינו חומה ירוקה
בדקלה, בשדות, בנתיב, באוגדה, חרובית וסופה
בפריגן, בפריאל ובניר אברהם, בתלמי ובנאות סיני
פה בארץ חולית וימית הקימונו גם עיר וגם כפר
מול הים והחול, בלבן וכחול, יש גגות אדומים למדבר
לא שברו את רוחנו מאז כל רוחות המדבר הנושבות
כי רוחנו שלנו עודה איתנה, זו הרוח אשר בלבבות
הפיתחה שלנו ארץ רחוקה
הפיתחה שלנו ארץ ירוקה
הפיתחה שלנו ארץ ללא צל
הפיתחה שלנו ארץ ישראל
ים ומדבר בחדר שלי
איך אפשר להסביר עיר? אולי במפגש הכי-ראשון. פבי (שם רשמי: פבלס), הגור שלנו, הסתובב נסער בדירה בתל אביב שתיכף נעזוב והתנגש בנו בעצבנות – כמו תמיד כשהריח שיש נסיעה וחשב שאנחנו נוטשים אותו.
אמרנו לו שייכנס איתנו לאוטו, ושיתנהג יפה, כי זאת נסיעה ארוכה. הוא באמת נרגע, ורק כשנכנסנו לעזה, בטעות, הוא התחיל לנבוח בהיסטריה, אז הרגענו אותו (בעצם הרגענו את עצמנו) ועצרנו בימית.
קרניים של חג שזרו מרחב של התחלה חדשה שהרגע הגיחה מעטיפתה. הכחול של הים היה טרי, וזוהר בקע מהחולות הלבנים. נכנסנו אל הבית עם הקירות החלקים. רצתי אל המרפסת, ומיד ראיתי: בשורה הראשונה, הרחוקה – שמיים פוגשים ים, בשורה השנייה נוגעים בהם דקלים, בשורה השלישית חולות, אחר כך שטח פרא רחב – והמרפסת. "זה הסלון וכאן החדר שלנו", קבעו אבא-אמא. "יש עוד שני חדרים. תבחרי את החדר שלך, וגם את השותף שלך לחדר".
בחרתי באחי-הכי-קטן, ובחדר היחיד בכל הבית שמחלונו נשקפו ים ומדבר בו זמנית.
ירדתי למטה עם האחים שלי. בחצר התגלגלו עדיין חומרי בניין. כשאחותי דרכה על מסמר, הקבלן ביקש שנדחה את הכניסה לבית החדש, כי עבודתו עוד לא הסתיימה. לפני שהלכנו משם, הבטתי אל הים, אבל לא יכולתי לראות אותו! צבעו הפך מכחול עמוק – לזהב לבן מסנוור. השמש התקרבה אליו רגע לפני שנבלעה בתוכו. ככה היה בימית בשעות שהצהריים כבר ניחשו את גורלם המאפיל.
לצד הכביש הוביל שביל לאופניים מהעיר אל הים. משני צידי הדרך גרו שני שבטים בדואים, שמכרו פירות וירקות. קנינו מנגו – כתום, אבל עם טעם כחול. אם הים היה מתוק, זה היה הטעם שלו. וגם שתיתי מילקשייק על החוף, ומאז, כמו אב טיפוס, הוא מהדהד בכל משקאות הגלידה שאני לוגמת.
שנים אחר כך תבוא הפוליטיקה, והמסקנות – כמו קוביות לגו, יניחו את התודעה שלי מצד אל צד. יהיו מלחמות, לידות ומוות וחיים שיבקעו אל עולם ספקני.
ותהיה ארץ ההחמצות שהחול כיסה. בחלומות שלי נשזרים פרחים מרהיבים בין בתים מוזנחים ודהויים, אך עדיין נישאים, כאילו לא הרסו אותם. ובתוך כל אלה פורץ אלי ים, שאני פורסת אליו זרועות כמהות רגע לפני ההצפה.
ואולי / מילים: יורם טהרלב, לחן: שי לביא
ואולי חלמתי את ביתי באמצע המדבר
ואולי חלמתי את חלקת המים והדקל
ואולי חלמתי את שקיעת השמש אל הים
ואני פה לא הייתי מעולם
הזהב והחול
והים הכחול
וירק הדשא הצומח מול ביתנו
השלווה והתום
והגג האדום
האומנם היה זה רק חלום
מעולם לא ראיתי את התכלת מעליי
מעולם לא השארתי בחולות את עקבותיי
מעולם לא עברו פה כל ימיי ולילותיי
ואני הכל חלמתי, ואולי
הזהב והחול
והים הכחול
וירק הדשא הצומח מול ביתנו
השלווה והתום
והגג האדום
האומנם היה זה רק חלום
ואולי כשאתעורר אראה הכל כמו שהיה
ואולי אשובה אל חלקת המים והדקל
ואולי אראה עוד את שקיעת השמש אל הים
ואולי שוב לא אראה זאת לעולם
הזהב והחול
והים הכחול
וירק הדשא הצומח מול ביתנו
השלווה והתום
והגג האדום
האומנם היה זה רק חלום
4 תגובה
הי תימורה.
איך כתבת על ימית,
קראתי ופשוט נחנקתי.
הלב נשבר.
בדיוק לפני חודש הופעתי במועצה האיזורית אשכול באירוע שציין 40 שנה לפינוי. וממש בכיתי כששרתי.
אני גרה בתלמי יוסף. גם היום.
יוני בן זוגי נולד שם….ואז פינו אותם.
עכשיו אנחנו עוטף עזה.
והים רחוק כלכך.
תודה
היה לי העונג לקרוא.
סער ליבן
סער יקרה, תודה רבה! ריגשת אותי בתגובתך.
את יוצרת גדולה ועשית לי חשק לשמוע בסוף השבוע חג הזה את המוזיקה שלך. לא בפעם הראשונה, כמובן.
וואוו תימורה
היום, רק היום, מצאתי את האוצר הזה שהחבאת כאן ברחבי הרשת .
שומעת את "הפיתחה שלנו" ומתמוגגת.
שנים שחיפשתי את השיר הזה.
בימים אלה, כשאנחנו שבים, ב"ה , לחבל עזה
והיום, כשאנחנו מציינים את "יום גוש קטיף"
מתעוררת לה התקוה שגם ימית עוד תחיה.
תודה לך.
תודה! כמה כיף לקרוא את התגובה שלך.
שנדע ימים טובים יותר.