חמי רודנר, גברת פרספקטיבה ורוקנרול במצב צבירה חדש
13 באוגוסט 2022שלומי שבן מהלל את אלוהים, הסוסים של אלעד שודלר באים, ואלי גורנשטיין חוגג שבעים
2 בספטמבר 2022רק צביקה פיק יכול לשיר שיר על בדידות בעליזות קופצנית ושמחה, ולזכות במקום השני בפסטיבל הזמר בשנת 1979 (במקום הראשון לא היה לו סיכוי, כי זה היה הקדם אירוויזיון של "הללויה"). אז למה הוא שר בעליזות? כי השיר "אין לי איש מלבדי", מאת שמואל קרול (שכתב גם את "גבריאל" שפיק הלחין ועופרה חזה שרה) הוא שיר של העצמה עצמית והנעה לפעולה – על כך מעיד הפזמון: "אם אין אני לי – מי. וכשאני עצמי, אין לי אלא חלומי. אין לי איש מלבדי. אם לא עכשיו מתי? מחר כבר לא כדאי. מאוחר יהיה מדי. לכן היום ודי!". אבל לעומת הפזמון, בבתים דווקא מתגורר העצב. אז בואו נדבר על העצב ביצירת צביקה פיק.
מותו הביא אותי לקרוא מחדש ביקורת שכתבתי בשנת 2018 על אלבום אוסף של להיטיו שיצא אז. שם גיליתי לראשונה, בהפתעה גמורה, שיש בצביקה פיק גם נימה עגומה-עמומה, שמסתתרת ביצירתו. הזכרתי שם כדוגמאות שירים מתוך האוסף, וכיוון שאינני רוצה למחזר את עצמי (הביקורת ההיא מצורפת בהמשך) – הנה (רק) 3 דוגמאות נוספות.
"ארטיק קרטיב" – הכאב שבתוך המתוק
בואו נלך הכי רחוק ממחוזות העומק והכובד, אל המקום השביעי בקדם האירוויזיון 1993: השיר "ארטיק קרטיב" (מכמה מקורות עולה שפיק גם כתב אותו, לא רק הלחין. מקורות אחרים גורסים שמירית שם אור, אשתו הראשונה, כתבה). אצל מי שזוכר אותו, מתנגן כבר הפזמון הקופצני: "ארטיק קרטיב שוקולד בננה / ארטיק קרטיב שוקולד לימון". אבל תנו מבט אל הבתים. אחרי פתיחה אגדתית שממקמת אותנו מעבר לקשת בים מכושף, שר פיק: "ושוב הגעגוע צובט עמוק בלב / אותו התעתוע אותנו מאכזב". כלומר: געגוע, תעתוע. אכזבה. והוא ממשיך: "הזמן אשר עבר עלינו / חוזר לכאן כמו בנעורינו / כשחלמנו ואהבנו"… ובהמשך: "עולה לו, עולה לו הלב שוב על גדותיו כאילו יכול הוא לפרוץ את כל כבליו". "כאילו" – כלומר, רק למראית עין. בעצם, הלב עדיין כבול.
וכך, כשגם מקשיבים גם למילים, אפשר אולי לראות את הפזמון – הבהחלט, עדיין, מטופש – ככמיהה למשהו שימתיק את הכאב הנוכחי. רצוי – מתיקות של ילדוּת.
"פרפרה" – יופי כרוך בסבל
הדואט היפהפה "פרפרה" שפיק שר עם ג'וזי כץ (מילים: יהונתן גפן) היה להיט באלבומו הרביעי, "אריך נגן מס' 4" שיצא ב-1975. העצב שבו איננו מוסווה הפעם, וניכר במילים, במנגינה ובביצוע. שיר של אהוב, פרח נטוש, שעורג לאהובתו ומכמיר את הלב בתהיות פוצעות כמו: "איך אפרח לבדי כחצב בהרים? מדוע הלכת אל פרחים אחרים?" ו"ראשי הכבד כבר ישן בכרים ועיניי עייפות, פרפרים-פרפרים".
ערימות של יופי יש בשיר הזה, כמו: "פנייך צפים ויפים בחלון" והשדות הירוקים ("ירוקים ירוקים") והריסים הארוכים ("ארוכים ארוכים"). אבל היופי הזה כרוך בסבל בלי יכולת התרה. האם ההיתוך המענג-מייסר הזה הוא הכרחי? ומה פשרו וסיבתו? אולי אפשר למצוא לכך תשובה בשיר אחר של פיק, "עוד יום", במילים של אהוד מנור: "בתור אל האושר יש סיבה גם לחושך".
"פיטר פן" – הפנים של הקסם
אז מה הסיבה לחושך? אולי היא טמונה באחד משיריו הפחות ידועים – "פיטר פן" שכתבה צרויה להב והופיע באלבום "לעשות אהבה" משנת 1995:
אל תבכה, פיטר פן
בחדר החולם פעמון על חצות מכה
אל תבכה, פיטר פן
הירח עומד בחלון ומחכה.
הובלת מצעד מנצחים בחרב ובשיר
ילדים אבודים מוכרחים מלך להכתיר.
רעבים כמו כולם לנוסחה
שתפתור את הכול
הם ימשיכו לגדול ויפקירו אותך
וימשיכו לגדול.
אולי אני נבוך מדי
נחשב תלוש בין ידידיי
מביט עכשיו אל ילדיי קטנים
עומדים על שפת האגדה
הם מגלים את החידה
לקסם יש כל כך הרבה פנים.
מוטב תעמוד זקוף
כשתופרים לך צל אל הגוף
הם ימשיכו לגדול ויפקירו אותך
וימשיכו לגדול.
אולי אני נבוך מדי…
אל תבכה!
השיר הזה, כך מתברר, הוא לא רק על פיטר פן. יש בו תובנות על יחסי יוצר-קהל, על תהילה, כפיות טובה ובדידות. צביקה מדבר את פיטר פן, ואולי גם את עצמו, במילים החדות של צרויה להב, ומסכם: "אולי אני נבוך מדי, נחשב תלוש בין ידידיי, מביט עכשיו אל ילדיי קטנים. עומדים על שפת האגדה, הם מגלים את החידה – לקסם יש כל כך הרבה פנים".
כמה נכון, וטרגי. ועם זאת – מנחם בזכות נצחיותו של הקסם הזה, והזכות שלנו לחוות אותו, ולוּ רק לפעמים.
תובנות משנת 2018 בעקבות אלבום הלהיטים של צביקה פיק: