השבוע מלאו 23 שנים למותה של עפרה חזה. מה בעצם זוכרים ממנה? לכאורה הרבה. עלילת חייה מצטיירת כמו סרט הוליוודי אך בניגוד אליו, הסוף טרגי: הילדה עם הקול המתוק משכונת התקווה, שהפכה כוכבת – מקומית  ובינלאומית. לאחרונה נכנסה לרשימת 200 הזמרים הכי גדולים של כל הזמנים של המגזין רולינג סטון. יפהפייה שבזמן שהקריירה שלה נסקה, חייה האישיים נזנחו, עד שנישאה בגיל 40, ושלוש שנים אחר כך נפטרה, וכך גם נחשף סודה הגדול – מחלת האיידס שלה, שהבושה שחשה בגללה גרמה בעקיפין למותה בדמי ימיה. איזו טרגדיה, כמה החמצה.

היא נודעת בעיקר כזמרת, עם קול מיוחד שנשמע כמו שילוב של דבש ונענע. מעטים זוכרים אותה כיוצרת, אולי בגלל שהיא עצמה רק התחילה להיות כזו. מותה קטע בפתאומיות את דרכה החדשה, היצירתית והמסקרנת – כאומנית שמלחינה וכותבת את שיריה.

נותר לנו רק אלבום אחד ממנה כיוצרת ולא רק כזמרת. "ימים נשברים", כך נקרא האלבום שלה שיצא בשנת 1986 בהפקת יזהר אשדות שגם יצר את העיבודים. על כל שירי האלבום היא חתומה ככותבת וכמלחינה. ולא רק זה: חזה – באופן יצירתי, פתוח ושונה מתדמיתה השמרנית, העזה לפרוץ בו דרכים חדשות, אל מחוזות שחורגים מהפופ האתני שאפיין אותה עד אז. האלבום הזה הוא התחלה של יצירת רוקנרול – בתכנים האישיים והחשופים ובנגיעות החשמל שאשדות העניק לה, בעדינות וברגישות. התוצאה: צבעים לא מוכרים, אך באופן שלא מסתיר אותה או משתלט עליה, אלא פשוט מגלה אותה. וזאת תגלית גדולה.

האזנה לאלבום הזה מרגשת ומכאיבה. הכאב נחווה בגלל ההחמצה וההפסד, שנותר לנו רק לשער את אומדנו. יש להניח שעפרה חזה הייתה ממשיכה – כפי שקיוותה – להתפתח ולהעמיק כיוצרת גדולה במהלך 23 השנים שעברו מאז שהכול נקטע.

הנה מבט על האלבום "ימים נשברים", שרוב שיריו נשכחו, כמו ההכרה שהיא הייתה זמרת גדולה, אבל גם הרבה יותר מזה. ההקשבה לו מזמנת הפתעה. עפרה חזה נשמעת אחרת מקולה המזוהה – לא עוד יופי מתוק ומסוגנן. הפעם היא נשמעת כמו ציפור פצועה. כאובה, זועקת.

המילים של השירים משלימות את התמונה הקודרת ומגלות צד אפל, קודר, מיואש, מבעית ורווי סודות. הנה מדגם מכל השירים: "כל לילה הוא מכאוב, כל לילה הוא הסוף", "מגלגלים דיכאון", "מי השאיר בה צלקות", "בלילות הצל עליי גובר, שוב מאיים", "המבט שמכאיב כל כך", "רוצה לצרוח, קולי אינו נשמע", "הקור בלילות מילא את הבית הריק", "לבד-לבד רחוק מן האורות". שם האלבום אכן מתמצת אותו: "ימים נשברים".

כל השירים כאמור נכתבו והולחנו ע"י חזה. בשיר "הכאב הזה" יזהר אשדות שותף להלחנה.

 

 ימים נשברים

צעקת הרוק של חזה נשזרת כאן בקצותיה בצלילי-קול אופראיים – חותם אישי יפהפה. הקשבה למילים או קריאה בהן מגלות נקודת מבט מקורית ויוצאת דופן – אמפתיה לא תיאומן שגיבורת השיר הנבגדת מעניקה לאישה "האחרת", השותפה לבגידה של בן זוגה. הבנה שיש משותף בין שתיהן – האומללוּת. וכמו שחזה מנסחת: "ושתינו נשים צעירות ובוכות".

צלילי מרחקים נושאים את הלילה
על גב עננים אל יום המחר
ואת זיכרונך בטרם הלכת
כיסה מעיל בחורף הקר

מנסה עוד לשמור בינינו על קשר
גם אם השקרים הפכו להרגל
אתה עוד תלך אליה בסתר
ואני אחריך נתפסת כמו צל

ימים נשברים, רוצה רק מרגוע
לא אוכל עוד לראות דרכים רחוקות
ימים נשברים, רוצה רק מרגוע
קרובה אליך, טובה אליך, קרובה אליך להיות

מלחמות אבודות הולכות ובאות שוב
ושתינו נשים צעירות ובוכות
מחכות בדממה לאהוב שישוב עוד
ביני ובינה – המילים רועדות

ימים נשברים, רוצה רק מרגוע
לא אוכל עוד לראות דרכים רחוקות
ימים נשברים, רוצה רק מרגוע
קרובה אליך, טובה אליך, קרובה אליך להיות

 

בוא ונגן אותי

מצוקת הבדידות שבתוך ביחד חולֶה. עפרה חזה שרה לא על זה אלא את זה. כלומר, לא משקיפה על הייאוש אלא ממש חווה אותו.

כל גופי נחלש
טיפה אחר טיפה
ומראי כחש
מן השריפה
למה לבעור לבד?

ידיי חומקות ממך
ומסתירות הסוד
רק המבט איתך
שורף בי עוד
למה לבעור לבד הלילה?

כל לילה הוא מכאוב
כל לילה הוא הסוף
אז בוא ונגן אותי
בוא ונגן אותי
אז בוא ונגן
בוא ונגן בי מעט אהבה

רגליי הולכות ממך
בצער הפרידה
נושמת את כולך
אך אבודה
למה לבעור לבד
כבר עייפה
כך לאבד אותך
כל לילה

 

כל הקלפים

 לא להתבלבל מהביצוע המחויך, שאולי יש בו חדווה על עצם הניצחון שלה – לשיר בגאווה שיר שהיא כתבה בעצמה את מילותיו והלחינה את מנגינתו. מלבד דיכאון מפורש זהו גם שיר מחאה – שעדיין רלוונטי: "במפעלים הריקים / הפועלים דלוקים / תלוש המשכורת שחור / בכניסה מסביב / מול פרצוף לא חביב"
הכל בינינו נגמר
הצער לי לא עזר
הזמן נתקע בשעון
ברחובות הקרים
אנחנו כמו שני זרים
מגלגלים דיכאון
ואתה בודד אי שם
משחק לי גבר עקשן
שומר מרחק שבו רק אתה נגמר

כל הקלפים גלויים על השולחן
רק לבבות שבורים בוכים בזמן
מישהו דופק לי בדלת
מישהו חושב שהוא כאן

במפעלים הריקים
הפועלים דלוקים
תלוש המשכורת שחור
בכניסה מסביב
מול פרצוף לא חביב
כולם עומדים בתור
רק אתה אבוד אי שם
רוצה לעוף להיות ענק
עם חלום רחוק שרק אתה בו חי

כל הקלפים גלויים על השולחן
רק לבבות שבורים בוכים בזמן
מישהו דופק לי בדלת
מישהו חושב שהוא כאן

 

ליידי

עוד ביצוע מחויך לשיר על אישה קשת יום וחיים, שלא ברור אם ריקודיה הם ניצחון על בדידותה או הכחשתה.

על גג בבניין ישן לבד מתגוררת
על גג בלי מעלית, בלי שכנים
שנים את המדרגות יום-יום עוד סופרת
שנים בלי ילדים בלי מילים
ברחובות העיר היא רוקדת
מצרה אל תוך צרה
ועל ראשה למזכרת
מגבעת גדולה ושחורה

ליידי רוקדת לה לבד כל היום
ליידי עם חלום

כל יום בגן הציבורי את החבר'ה מסדרת
כל יום לא עושה שום חשבונות
לא יודעת שאת הראש היא רק שוברת
כל יום במשחקים של דמיונות
אך את מי היא מחפשת
מי השאיר בה צלקות
מי השאיר בה למזכרת
מגבעת רואה רק שחורות

ליידי רוקדת לה לבד כל היום
ליידי עם חלום

ליידי עם חלום
מה איתך היום
הסיפור נגמר
את עושה לי מר
ליידי מוזרה
למה רע
ליידי ליידי ליידי

ליידי רוקדת לה לבד כל היום
ליידי עם חלום

 

להמשיך לצעוד

והנה שיר עידוד ובו גילוי של סוד לא כל כך סודי – המוזיקה והשירים מסלקים את העצב ומעניקים תקווה בתוספת מבט סקרן ואופטימי.

כן, יש לי סוד
כל בוקר מתעורר ומזמר
את התקוות של יום חדש הוא מסדר
ממלא שורות בדף הריק
ומעיניי כל עצב מסלק

לקום להמשיך עוד
עם כוח של אלף שירים
לקום להמשיך עוד
להמשיך עוד ולצעוד

לפקוח עיניים
אל קסם אורות רחוקים
לפקוח עיניים
אל שדות שרים

אם קורה
ובלילות הצל עלי גובר
שוב מאיים
אך באפלה אלוהים עוזר
אור חדש וחם אלי נגלה
והנה עוד יום נפלא עולה

לקום להמשיך עוד
עם כוח של אלף שירים
לקום להמשיך עוד
להמשיך עוד ולצעוד

לפקוח עיניים
אל קסם אורות רחוקים
לפקוח עיניים
אל שדות זרים

כן, יש לי סוד, יש לי סוד
כן, זה הסוד, זה הסוד
הוא בא תמיד ברגעים קשים

 

הכאב הזה

כאן עפרה חזה כבר לא מחייכת. היא שרה מיוסרת. ניכר שבמהלך שירתה היא ממש חווה את המילים שלה. את הכאב הזה שמפעפע דווקא מתוך המקום שאמור להביא רק את שמחת השלמוּת.

עד עכשיו לא נשאר דבר
תן לי סימן
הכאב שהיה נשאר
כן, כל הזמן
אתה מתרחק, כמו גל נעלם
ועל החול החם
רק המבט שמכאיב כל כך

כשחום גופך בי
אוחז בי ומתרגש
לוהט בי ומתפתל
הכאב הזה

כשחום גופך בי
אוחז בי ומתרגש
לוהט בי ומתפתל
הכאב הזה מכה בי עוד

בדמעות כל הקיץ תם
בא לו הסתיו
זיכרונות מציירים ענן
כמו אז כן עכשיו
אתה מתקרב ומלטף את פניי
ונושם אותי, מתלהט מולי

ועיניי רטובות כל כך

כשחום גופך בי
אוחז בי ומתרגש
לוהט בי ומתפתל
הכאב הזה

כשחום גופך בי
אוחז בי ומתרגש
לוהט בי ומתפתל
הכאב הזה

אתה אי שם בין שבר, בין ענן
בין דם ובין עשן
אבוד כל כך
ולי אין כוח, אין כוח עוד לראות אותך נופל

אין לי כוח עוד

כשחום גופך בי
אוחז בי ומתרגש
לוהט בי ומתפתל
הכאב הזה

כשחום גופך בי
אוחז בי ומתרגש
כן הכאב, הו הכאב

 

בחושך

שיר בלהות על התחלה של אונס ועל הקפיאה וחוסר האונים. מה עבר עליה כשכתבה את השיר? מה גרם לה לכתוב אותו? שמישהו יציל אותה!

מי שם בחושך, מי מיילל מי מגשש, נוהם בחושך
כל כך מבהיל, כל כך מפחיד, לא נותן לישון
כולי רועדת, אני כאן לבד והוא בחוץ
ומשתתקת, אולי טיפוס כזה לחוץ שמולי יצוץ

רוצה לברוח, רגליי אינן זזות
רוצה לשכוח את הקולות
רוצה לצרוח, קולי אינו נשמע
רוצה לצרוח אל הדממה
מי זה עומד שם בחושך

חושך, אולי דמיון אולי חלום
חושך, מתי יאיר היום
חושך חושך

פתאום הדלת נפתחת לבד וקר לי קר
ודמות בחושך עומדת מולי ובעיניה מבט מוזר
שמשה נשברת ויד ארוכה נוגעת בי
אני נזרקת, רוצה עזרה, רוצה מסתור מן החשיכה

רוצה לברוח, רגליי אינן זזות
רוצה לשכוח את הקולות
רוצה לצרוח, קולי אינו נשמע
רוצה לצרוח אל הדממה
מי זה עומד שם בחושך

חושך, אולי דמיון אולי חלום
חושך, אולי דמיון אולי חלום

פגישה בשש

הקשיבו למילה "לקחו" במשפט "וממני חיים לקחו". הִשתהו והִשתאו מהאופן שבו חזה הופכת את המילה לנהמה של ייסורים. מדוע השיר הזה לא הפך לשיר יום זיכרון קלאסי? איך איננו מושמע כל שנה ביום הפוצע שלפני יום העצמאות?

את חכי לי חכי עוד אחזור
עוד אחזור מאבק ודרכים
עוד אחזור מעשן ומחול
את חכי לי ואחזור

הוא היה לי אהוב וידיד
בימים רחוקים וטרופים
בימי מלחמה ונדודים
הוא היה לי אורות רחוקים

לפני לכתו רק ביקש
ילדתי ועד שאשוב
בכל ערב איתי בשש
תנגני את שירי האהוב

את חכי לי חכי עוד אחזור
עוד אחזור מאבק ודרכים
עוד אחזור מעשן ומחול
את חכי לי ואחזור

הוא הלך והקור בלילות
מילא את הבית הריק
בעיניו מלחמות רחוקות
ואלי הוא תמיד צוחק

מחשבות נודדות, מהומה
אש צולבת את שנינו אל קיר
בין ימים ולילות של אימה
בינינו רק השיר

את חכי לי חכי עוד אחזור
עוד אחזור מאבק ודרכים
עוד אחזור מעשן ומחול
את חכי לי ואחזור

הרוחות שנשבו לחשו
את השיר היודע סופו
וממני חיים לקחו

הוא היה לי אהוב וידיד
בימים רחוקים וטרופים

 

שקיעה

השיר החותם את האלבום, מכנס את כל תכניו למלנכוליה לאה שמקורה דווקא בעשייה ובעמל. עייפות כבדה ושקטה, אך בשניים. הקלה מהמשא ומנוחה מהמסע. אולי גם תקווה.

יום של עמל שוקע אל סוף הים

רחוק נושק הוא את הים, נרדם

אז מן הדרך שם לו שב האדם

עייף כל כך והוא חולם שקיעה

 

לשכב, במתק שפתיים

אל תוך הערביים

לשכב על גב

לשכב, לחלום זוג עיניים

לשתוק אל הליל

לשכב על גב, ולא לחוש משא

 

מול דמדומים הבכי עוד מפתה

לבד-לבד רחוק מן האורות

כל הצללים נופלים, יורדים זה על זה

ושנינו מחפשים את הסיבות

 

לשכב, במתק שפתיים

אל תוך הערביים

לשכב על גב

לשכב, לחלום זוג עיניים

לשתוק אל הליל

לשכב על גב, ולא לחוש משא