פתאום יש דריכות על הבמה. משהו מתרחש. יוסי בבליקי בישורת האחרונה של "סוויטת יום העצמאות" ונוצרת תנועה תזזיתית. דמות חדשה מצטרפת. התאורה מתעתעת במתכוון ומכהה את עצמה. מבין הצללים מגיח אביב גדג', מצטרף לבבליקי ואוסף אליו את השיר הבא, "הקומוניסט" – שמתמסר אליו ומקבל ממנו גוונים נוספים של משמעויות. כמעט מגרגר בהנאה, השיר, אלמלא ברוקנרול עסקינן, לא בבידור. אבל פונץ' הלוא ידעה מאז ומעולם לחשוף את הדקירות – את הדוקרים ואת הנדקרים – ובו זמנית, כמו אחות רחמנייה מסורה, היטיבה – ועדיין מיטיבה – להניח כף יד אוהבת, וזו כבר ההתחלה של האיחוי.

ונדרש איחוי, כי קרוע כאן עכשיו.

המילים מסתחררות באוויר של מועדון הבארבי. איך ייתכן שהן נכתבו לפני המון עשורים, אבל ההווה שלהן הוא ההווה שלנו? "לי אין דרך ליסוג עכשיו, ולי אין שום פתרון עכשיו / אז נדבר על מה שנשאר לך פה /  מה נשאר לך פה"?

אביב גדג' מלהיט את הפזמון: "לי אין שום יתרון נחשב, ולי יש דם ושיניים וגוף". השיר מסתיים, אבל עדיין שוהה באוויר, ואביב שואל את יוסי: "לי יש דם ושיניים וגוף. מה יש לך"?

ויוסי מתחיל לשיר את התשובה: "יש לי עין אחת אדומה ועין אחת צהובה".

הקהל מתרגש, כי זוהי ההתחלה של השיר "דם על הים" של להקה שאיננה עוד ובכל זאת ישנה – אלג'יר.

אביב גדג' הנהיג אותה ביחד עם גבריאל בלחסן ז"ל. גדג' הוא אחיו של שלום גד – שהיה חלק מלהקת פונץ'. הקשרים המשפחתיים והחבריים בין היוצרים האלה והלהקות שלהם כבר הותכו מזמן למיתולוגיה חיה, ועדיין תוססת ומסתעפת ומתחדשת – ויש לה עדים, הקהל הנאמן והנפעם שלה, שמשליך למדורה המשותפת גם את האש הפרטית, והבעירה ממשיכה להתחדש, ותמיד נוספים כאלה שנדהמים לגלות אותה.

כן, שוב אני בבארבי (31.7.23), ושוב בהופעה של פונץ'. והכול כרגיל מוכר וטבעי, אבל גם – עדיין – מסתורי, ומהול במצב האישי והקולקטיבי. ויוסי בבליקי ממשיך לפלס את דרך הקול, מפסל את הכול ולא מסלף כלום. ואיתו – הצוות הנוכחי: אלי שאולי בגיטרה, שלומי רוזנבלום בתופים, אלעד בן הרוש בבס, בועז כהן בקלידים וגם דנה בקר. אליהם הצטרף – ולא בפעם הראשונה מאז הקיץ שעבר  – אמיר פרי, ואיתו חצוצרת הפלאים. איך זה מוגדר ב"ונדמה שישוב"? "קוסם של לילה אחד".

פתאום נשמעו צלילים צורמניים. כמו צפירה של יום הזיכרון ויללות של אמבולנס דוהר עם מקרה חירום ואזעקות עולות ויורדות. ואל תוך הצלילים האלה נכנסה דנה בקר ושרה את התקווה. המילים עדיין של נפתלי הרץ אימבר, אבל הלחן – של פונץ' כבר 21  שנה, מאז האלבום האפוקליפטי "דנה ראתה עב"ם" משנת 2002. כבר בזמן אמת נדהמתי מתעוזתם. התקווה שלהם הטילה ספק וקראה תגר, העמיסה חוסר נוחות ועירערה. אבל איכשהו, בדרך הפונצ'ית האופיינית, הוזרמו לתוך עמוד השדרה שלה האהבה והמחויבות לתקן. היד המיטיבה של האחות הרחמנייה הונחה על הפצע, ואולי זאת באמת ההתחלה של הריפוי – כך הרגשתי כשדמעותיי נמהלו בזיעתי. "מה נשאר לך פה"? חזרו להלום בי מילות "הקומוניסט" ואני נכנסתי לרגע לשיר "דם על הים" ואספתי משם "תיבת נגינה ושיר אהבה".