אילו היה חי, היה נתן יונתן מחר (23.9.23) בן מאה. משורר הזמן ונופי ארץ ישראל, האב השכול מהמלחמה, שבימים אלה גם היא נמנית בתאריך עגול – חמישים שנה.

שיריו המולחנים תמיד נוכחים, ובמיוחד בחודש תשרי עם "נאסף תשרי" ו"שוב נתחיל מחדש" – את שניהם הלחין צביקה פיק. יש באוויר ריח של התחלה, שנתן יונתן היטיב להפריד מההמולה, ולמהול גם בריח של כיליון, ואת התמהיל הזה הוא הניח בינינו ככורח חיים קוהלתי שכזה, שסופם טמון בראשיתם, עטור בפשטות ובהוד של הטבע .

הנה שלושה משיריו שמשמעותיים לי במיוחד.

במקום פרידה / מילים: נתן  יונתן, לחן: מתי כספי, ביצועים: צוות הווי חיל האוויר, ושלישיית שוקולד מנטה מסטיק  

איזו פרידה מדאיבה ומרהיבה. עם "קצף חרציות, שלהביות זהב וצפצפה כסופה", ו"נגיעה קלה של רוח בכוכב".

איזה כישרון לדבר מתוך הלב הנשי בסיטואציית העזיבה המכאיבה. וכמה שרתי בגרון מלוח בדימומי פרידות ביחד עם צוות הווי חיל האוויר ושוקולד מנטה מסטיק – לא הצלחתי להחליט מה יפה יותר, אז אני מביאה כאן את שני הביצועים.

"במקום פרידה" הוא גם שמו של ספר הביכורים של זיו יונתן, בנו של נתן, שיצא לאור ממש בימים אלה, על קשר אהבה בין אב לבן ובין בן לאב במקום המפגש הנצחי שנקרא יצירה.

שירים עד כאן / מילים: נתן יונתן, לחן: נחום היימן, ביצוע: להקת חופים עם מאיר בנאי, משה דץ, חני ליבנה וליזה קחטן-לנג

"יפים ממני וממך האדמה לקחה". האמת המכאיבה הזו נכנסה כבר להיכל הביטויים העבריים שחיים גם מחוץ לשירים – שגם להם עצמם יש קיום נפרד: "וכל מה שהיה נשאיר לחיות בתוך השיר". עוצמת הביצוע נובעת מהאופן שבו האישיות המוזיקליות המובהקת של כל אחד מהשרים מקבלת ביטוי עז, ובו זמנית מתלכדת ביחד לכדי אמת – שיופיה הוא נחמה לסופניות שהיא נושאת.

קצת עצבון ערבה / מילים: נתן יונתן, לחן: נחום היימן, ביצוע: משה דץ עם להקת חופים 

בעיניי, זהו אחד משיריו המסתוריים ביותר של נתן יונתן. גם הוא של להקת חופים, בהובלה מרשימה במיוחד של משה דץ, שבהזדמנות זו אני מפצירה בו מכאן – חזור לשיר ככה שירים כאלה.

השיר מתאר את המתח בין הנדודים ובין המנוחה – שמתבטאת רק בתחנה הסופית, תחנת המעבר בין קיום לחידלון. אסוציאציות שואתיות? למכביר. השיר הודף אותנו אליהן. במקביל לתחנת הרכבת שאין ממנה חזור ולשומר המסילה הנוגה, השיר חוגג בחיוניות לא פחות חזקה את הטבע, על נופיו הממוקמים בדרום ישראל, עם נופי הערבה והמדבר, ועופות המדבר שלעיתים אנו חלק מהם – "צל מוטות אברותינו נפיל על כל בית ורחוב", ולפעמים הם חיצוניים לנו – למשל במבט אל הנשרים.

יש בשיר הזה מִצלול מרהיב שמלווה את המשמעות כמו לחן למילים. הנה דוגמה אהובה עלי במיוחד – במקצב ובסמליות, וגם במתנה המפתיעה – אופטימיות: ונבוא עד נבו וניתן שם שלום לתקוות.

למיטיבי לכת: חפשו גם ביצוע נוסף, יפהפה לא פחות, ורך יותר, כלומר פחות דרמטי ויותר לירי – של איציק בכר, שגם הוא היה חלק מלהקת חופים.

את רואה, צוענית, איך יצאנו כמותן לחרוף
לדרום החרב, למדבר התועים הרחוק
גם אנחנו חולי נדודים בממלכת העוף.

לא נשאיר עקבות, ניתמר כעשן רכבות
ויעיד הענן שעברנו בזה ונימוג
בתחנה הסופית רק שומר המסילה יעמוד.

אהבות עלומינו איין? בקצווי המסוף
יוותרו ברציף הריקן רק שמות על הקיר
ושומר המסילה יכבה את אחרון פנסו.

צל מוטות אברותינו נפיל על כל בית ורחוב
ונעוף לאגור משהו לימים של סגריר
קצת מדבר, קצת עצבון ערבה, קצת רוחות.

ונבוא עד נבו וניתן שם שלום לתקוות
לנשרים, לפסגות ההרים, לשבילי העפר
לכוכים השכוחים של לילות המסע הקרים.

מלח ים, חול נודד, עשב בר – כך ננוח גמורים
על ריסינו יסער רוח צח על שפיים במדבר,
עם עפר השירים.

ולסיום, פוסט שכתבתי פעם על מילה אחת ויחידה מהשיר "הרדופים" של נתן יונתן.

כנראה