פרק 2: גיא אחד

תקציר הפרק הקודם: שלומית פוגשת במערכת מוזיקאי מסקרן בשם צוהר. פתאום נכנס גיא וקוטע את השיחה שלהם. אבל רגע, מי זה גיא?  

כשגיא הביט במראָה, היא כמעט נשברה מאלימות יופיו. הוא מוכרח להיות כוכב רוק. בבת אחת הגחנו משני תאי השירותים בבית הקפה וכמעט התנגשנו ליד הכיור. חיוכינו יצרו קשר מבעד למראָה ואני רציתי שנצא ממנה ונחזור לעולם שבו אפשר להיפגש ללא תיווך. מחלפותיו הקיפו את פניו כמו מסגרת שמוזיאון בחר בה בקפידה לשרטט את גבולותיה של יצירת אומנות, ולתחום אותה, כדי שלא תסטה מהתמונה, תפרוץ לעולם ותתפרע בו על מנת לערערו.

דקה אחר כך הבנתי שהוא הפגישה העסקית שלי, וגם הוא הבין. הטלפון הנייד שלי צלצל כשיצאנו ביחד ממתחם השירותים. "איפה את"? אמר הקול, ושמתי לב שגם השפתיים של הבחור היפה, שכבר התעלם ממני, מתאימות את עצמן למילים.

"אה. אני חושבת שלידך"?

"שלומית"? ההוד שהולבש לתוך בן אנוש פנה אלי. "אז את שלומית? אני לא מאמין".

"במה אתה לא מאמין, בעובדה המוזרה שבחורות דתיות הולכות לשירותים"? איך בכלל הצלחתי לדבר אליו בשפה שהבין, בזמן שחזיתי בקריסתו של ההיגיון שלי, שחירחר לנוכח השלמות. גם יודע לכתוב, וגם נראה כמו שחקן הוליוודי.

"לא יודע. סתם דמיינתי אותך אחרת. יותר נמוכה אולי, או פחות בהירה. אבל זה קורה תמיד באינטרנט, את יודעת, כשצריך להשלים בראש את מה שהמילים לא יכולות לספק. אז זה בית הקפה שלך? לא שיא האופנתיות, את יודעת. טוב, תמצאי לנו שולחן כשר".

"אז עכשיו תוכל סוף-סוף לעדכן אותי בהצעה המיסתורית שלך"?

"רגע. מה עם איזה סמול טוק בסיסי? תמיד את כל כך תכליתית"?

"אין בעיה. אבל רק שתדע, סוגרים כאן בחצות".

"שזה"?

"עוד עשר דקות".

כעבור עשר דקות, ישבנו על הספסל הכי חשוך בשדרה, אבל לא פחדתי. "עוד לא הבנתי איך יש סיכוי לעיתון מוזיקה".

"ואני עוד לא הבנתי: את בפנים"?

"ברור. תמיד חלמתי על משהו כזה. באמת אתה מוכן לעבוד איתי"?

"יותר מתמיד. לא שיערתי שיש לך גם ניסיון בעריכה. אני קולט שיש בינינו כימיה טובה. זה לא יאומן. יש לי מלא סקיצות בבית, וגם רעיונות. לא הבאתי אותם כי, למען האמת, אחרי השיחה הטלפונית שלנו התחלתי לחשוש. כן, אני מודה. כולנו נגועים בסטיגמות. אה? אני מבטיח לך שבקרוב גם יצוצו כל הסטיגמות שלך. אבל ממש אין לי כוח לחשיפות עמוקות הלילה".

"עוד לא ענית לי".

"בכוונה שמרתי את זה לסוף. מדובר הרי בממתק הכי גדול. במתנה הכי צבעונית. במשקה הכי משכר, שלא לומר השיר הכי מרטיט".

"גיא".

"אני אוהב את הדרך שבה את מבטאת את שמי. טוב, אין לי עניין להתעלל בדוסיות מיוסרות שמתות ללכת לישון. מדובר באיש אידיאליסט. אה, הכי חשוב: אידיאליסט ועשיר. שנים אני מחפש אותו, ובמקום זה נפגש עם רוכשי מודעות פוטנציאליים. ולא שלא יהיו מודעות בעיתון שלנו. אני כבר עכשיו מצהיר שיהיו אצלנו מודעות. בכל זאת, יש לי מחויבות לאיש הנפלא הזה, שהחליט לשים עלינו את הכסף היקר שלו. את עוקבת אחרי"?

"אני מנסה. זה נשמע טוב. מי זה? איך מצאת אותו"?

"מדובר באוהב מוזיקה אמיתי. הוא חי שנים בחו"ל, אבל מעודכן בסצינות הטובות כולל הנידחות שמתרחשות כאן בכל מיני חורים.  יש לו אוזניים נהדרות וחכמות. לא האמנתי בהתחלה עד שהכרתי אותו אישית. הוא רצה פעם להיות מוזיקאי בעצמו, אבל בגלל הפרפקציוניזם שלו ויתר כמעט מיד. במקום זה הוא עושה כסף. חבר שלי הפגיש בינינו. גדי כל כך שמח לשים את המעות המפוארות שלו על מפעל שיעודד מוזיקה משובחת, ויתחזק אותה. לא אכפת לו להחזיק עסק קטן ולא רווחי. כמו שאמרתי לך, הוא אידיאליסט. אבל אני החלטתי לעשות את זה הכי רווחי שאפשר. למרות שהוא ממש לא זקוק לעזרה ממני. כל מה שאני צריך ממך, הוא אמר לי, זה עיתון משובח. בכל השאר, אני אטפל. נשבע לך שיורדות לי עכשיו דמעות".

בחושך לא יכולתי לראות, אבל האמנתי לו. אולי בגלל העייפות, השמחה שלי התמקדה בפרטים הטפלים. "העיתון שלנו", הוא אמר. שלנו. לנו. בנו. אותנו. שנינו.

"שלומית"?

"כן"?

"מה את אומרת"?

"מה יש לי להגיד? אני פשוט תשושה. אין לי כוח להכיל את השמחה".

"כן, ככה בדיוק הרגשתי בהתחלה. רק שאותי זה עשה דווקא היפראקטיבי. אני מציע שניפגש בעוד יום-יומיים. ותבואי לפגישה כבר מוכנה. עם רעיונות וניירות. זה אולי לא יישמע לך ריאלי, אבל תוך חודש אני כבר רוצה להריץ את הפיילוט. איך אפשר לא להתחיל את ההתרחשות הזאת, פשוט ברגע זה"?

שתיים בלילה. אני בשדרה הכי חשוכה בתל אביב. יושבת על ספסל ליד הגבר הכי יפה שהכרתי בחיי. הוא יראה אם אבהה בו? ומדובר באיש שתמיד ייחלתי למגע המילים שלו על עיניי הצמאות. והנה אנחנו ביחד, ובקול הכי ענייני שלו, בטח בקול שהוא משלם בסופרמרקט או מדבר עם הפקיד בבנק, הוא מעתיר עלי את חלום חיי. מה לא בסדר בתמונה הזאת? הכל. הסופר שיכתוב את הביוגרפיה שלי יזדרז למחוק את הפסקה הזאת מהמחשב בטרם הספיק לקרוא את מה שכתב. לא ריאלי, ינזוף בעצמו. יש גבול לחירות היצירתית שמותר לי לאפשר לעצמי.

אבל זה קרה באמת, אני צועקת לו משולי הנצח. תקשיב לי. ככה זה היה.