פרק 3: גיא הראשון

 

תקציר הפרקים הקודמים: שלומית וגיא – שני עולמות מנוגדים – נפגשים ומגשימים ביחד חלום שחלמו לחוד: יצירת עיתון שסוגד לאהבת חייהם: המוזיקה.

 

המוזיקה הכי נהדרת באה מהמכונות האלה. איך לא חשבנו על "רוק בבית הדפוס"? ביקורת הופעה חיה של המכונות הגדולות, מעמיסות עליהן את הדפים החמים שלנו, ברעש נרגן אך ידידותי. אני עוצמת את העיניים כדי להקשיב לשאון הקצבי, אבל הריח מתגבר על המנגינה,  כי אני בעצם במאפייה, מושיטה ידיים לכדור הבצק השמנמן שעכשיו הוא לחמנייה, כלומר העיתון שלנו.

 

עיניי עדיין עצומות כשאני מדפדפת לאף שלי את הדפים, והוא מסניף כל עמוד. אני מקווה שגיא לא רואה איך מאחורי הכריכה אני מגניבה פנימה נשיקות קטנות, אבל פתאום לא יכולה להתאפק ופוערת את העיניים. ביד שלי דפים חדשים לגמרי, וגם המילים נראות חדשות פתאום, מוכרות אבל טריות.

 

גיא רוקד לידי, אנחנו למרגלות המכונה הגדולה הדגולה. הוא חופן את העיתון התינוק בעדינות, אבל הקצב של הריקוד שלו דורש פורקן גדול יותר, ונדמה לי שהוא מעדיף דווקא לתלוש את הדפים ולפזר אותם בתנועות רחבות, סיבוביות, בחלל החדר. המחשבה הזאת מכאיבה לי כי הדפים חיים. "שלומית", הוא שר לי, "שלומית, שלומית".

 

"גיא", אני מצטרפת אל המנגינה המונוטונית שהלחינו לנו המכונות, "גיא, גיא גיא".

הוא מביט בי באופן שרוצה קרבה פיזית יותר, אני יודעת, אבל מהסס. קשה לי לעזור לו, אבל מהר נחלצות ממני המילים הדומעות, ואני מלטפת את העותק שנמצא בזרועותיו תוך כדי הקריאה: "תיראה, עשינו ילד ביחד".

 

גיא מחייך אלי ואומר: "מזל טוב, מזל טוב", ועיניו רטובות לגמרי כמו שהוא נראה תמיד כששיר מיילד אותו.

 

אני רוצה למתוח את העליצות הזו לחלל סגור וממושך של שנינו. בלילה תהיה המסיבה הגדולה עם המוזיקאים שלנו, וחברי המערכת המורחבת והעיתונות, כולל מבקרי המוזיקה, שעד עכשיו התרגלו לכתוב ביקורות על דיסקים ועל הופעות, ומהיום יצטרכו להתמודד גם עם עיתון מוזיקה. ואפרופו ביקורת, אני חוזרת אל העמוד הראשון ועוברת עמוד-עמוד בחשש. זאת לא ההשתתפות הראשונה שלי במארב של השגיאות שכבר מאוחר מדי לשנות, אבל הפעם זאת אחריותי המלאה, והבלעדית, אם לא אקח בחשבון את גיא, שהוא חלק ממני.

 

"מחפשת פשלות"? הוא מתרונן. "כבר עשיתי את הבדיקה הזאת, ולא מצאתי כלום".

"לא יכול להיות", אני נבהלת. "אתה בטח מתרגש".

"ונראה לך שההתרגשות עיוורה אותי"? הוא עובר בטבעיות, כהרגלו, מנועם לכעס. "את יודעת שאני מגיה יותר טוב אפילו ממך".

"היית מת".

"בואי נריב", הוא לוקח את התינוק שלנו ומכוון אלי.

"לא"!

"די. מה קרה? נבהלת באמת"?

כדי להסתיר את החרדה אני אומרת: "אבל זה לא יכול להיות שלא מצאת כלום. תמיד יש משהו".
"תירגעי. בטח שמצאתי. יצא כהה מדי", הוא מראה לי את התמונות.

"נכון", הלב שלי עובר למוזיקת טראנס.

"וזה הכל, באמת. את חיוורת. בואי נצא כבר מהאולם הזה. לפחות לחלק של ההפצה אנחנו לא צריכים לדאוג".

"אתה בטוח"?

"לא, אבל נשאיר את זה לאחר כך. אין לי מושג אם בסוף הבאתי את השמפניה, אבל נקנה איזה אלכוהול ונלך ברגל לים. יש גם פרטים לסגור בקשר למסיבה".

"כמה מותר לי לקחת"? אני שואלת כשנערמת אלי ערימה קטנה.

"כמה שאת רוצה".

 

אני לוקחת עשר. הוא לוקח רק את הגיליון שבידו. "הדפוס הזה", הוא אומר, "עם כל המכונות. צריך לעשות מזה תקליט".

 

בדרך לים איתן מתקשר ושואל אם אנחנו רוצים מהחומר הישן והבטוח שלו, או מהחדש, שאנחנו כבר מכירים, אבל בשבילו זאת תהיה חשיפה ראשונה, והוא פתאום לא משוכנע שבכלל מתאימה לו הצגת בכורה דווקא הלילה, ודווקא באירוע שלנו. והוא מת עלינו, כמובן. שלא נבין אותו לא נכון.

 

גיא, שיודע להרגיע בעיקר כשהוא סמכותי ומעורר יראה, אומר: "אבל איתן, זה תלוי בך. וזאת חגיגה. אז תשיר משהו שמח. תשיר מה שאתה מרגיש, אם מה שאתה מרגיש זה מה שאתה רוצה, כמובן".

ושנינו צוחקים, אבל לא מגיעים לים. כי מתחשק לנו לבדוק עד כמה מעשי הרעיון שלי להעביר את המסיבה למערכת. "גיא", אני אומרת, "תחתום לי על הגיליון הזה. תכתוב לי הקדשה. הלוואי שבעוד כמה שנים זה יהיה שווה כסף, אבל בכל מקרה, אני לא אמכור את הגיליון הזה אף פעם".

 

"7.5.2001. לשלומיתי חברתי קולגתי שותפתי עדתי שזה אמיתי. גיא ירדן".    

 

 

כמעט כולם הגיעו. מזל שאנחנו ממוקמים באזור תעשייה, כך שהמשטרה לא תעשה בעיות, ונוכל להשמיע מוזיקה בלי הגבלות זמן ועוצמה. מני דווקא שמח שהוא לא צריך להשבית את הפאב שלו בשבילינו, והסכים לנייד אלינו את כל הציוד, למרות ההתראה הקצרה.

עד המסיבה לא הערכתי נכון את התאורנים, את פועלי הבמה ואת אנשי הציוד הטכני. אומנם התייחסתי אליהם ברומנטיות המתבקשת לגבי הפועלים השחורים של הרוק, וגם הנחתי שכל אחד מהם בעצם אוצר בין שריריו את שיריו, אבל כמי שמעולם לא החזיקה בידיה מברג, בעצם לא יכולתי לראות אותם. כלומר עד שהכשירו מולי מגרש חניה מצ'וקמק לאיצטדיון מוזיקלי.

 

גיא  לא עלה עלי בהרבה, במובן הטכני, אבל כישרון הבימוי וההפקה שלו מיקם אותו בלב הצעקות. ורק אני, בת יחידה בשלב  ההוא, התקשיתי להתמקם. וגם לא יכולתי להסוות את מבוכתי על ידי התחזות למעשנת. אף אחד לא היה קונה את גינוני הסיגרייה המאולצים שלי. הם הגיעו – הקהל שלנו – באיטיות של שיר אינסטרומנטלי, רגע לפני המיקום המשוער של הפזמון. ואז נכנסתי פנימה, למערכת, וגיליתי שהמחשב שלי נשדד על ידי עוזי, המבקר של "ידיעות", שהוא גם חבר של גיא מהצבא ("אין בארץ הזאת מיסתורין", קבלתי באוזניהם, כשגיא הציג לי אותו בבית הקפה, באחת מהפעמים שתכננו את הפיילוט שלנו וחשבתי שאנחנו רק משחקים ושלא ייצא מזה כלום). גופי נרתע אוטומטית מהפלישה, אבל התעשתי ולא אמרתי דבר. במילא עדיין לא חנכתי אף מסמך אישי מובהק, כך שנשמתי נותרה מוגנת. הוצאתי את המפתח של גיא ופתחתי את חדרו הנעול.

 

קודם הקשבתי לריחו, ונרגעתי. אחר כך בדקתי אם יש כתבות שלא ידעתי עליהן, וכמובן שלא היו. האזנתי לצליל החיוג של הטלפון, נגעתי בצלופנים של דיסקים חדשים. מיששתי את מכשירי הכתיבה הבלתי נגועים ופתחתי מגירות שלא התיימרו להיות סודיות. בסוף כיביתי את האור, אבל החושך עצבן אותי. יצאתי מהחדר, נעלתי אותו. שאלתי את עוזי מה קורה. הוא עדיין השתמש במחשב שלי. "אל תדאגי", הוא אמר, "לא תרגישי שהייתי כאן". לא האמנתי לו.

פתחתי את הדלת והתנגשתי בגיא. "איפה היית? חיפשתי אותך. מתחילים. למה את נותנת לאנשים את המחשב שלך? עוזי, אין לך לפטופ? החוצה. החוצה. כולם הגיעו".

 

מזל טוב

 גילוי נאות: את גיא ירדן אני מכיר עוד מהתקופה שהעברנו בבסיס מודיעין סודי.

הוא כבר ידע אז שיכתוב על מוזיקה, שלא כמוני, שהתיימרתי באותם ימים ליצור אותה. כבר אז עסקנו בסוגיות של אתיקה, והחלטנו שהוא לעולם לא יכתוב  עלי. לא תיארנו לעצמנו שיגיע יום שבו אדרש לכתוב על היצירה שלו.

כיום אנחנו קולגות בעיתונים יריבים, ומישהו אחר מהעיתון שלי יצטרך לבקר את "פרוטוקול", העיתון החדש והחדשני  שירדן עורך בכישרון אופייני (ביחד עם שלומית חן). אני אסתפק בלתעד את ההופעות שנערכו בערב ההשקה של יצירתם הכתובה.

כשראיתי במגרש החניה המפואר של המערכת את כל עמיתיי הכותבים על הרוק הישראלי, קיוויתי שאולי גיא יעשה הפעם משהו יצירתי באמת, והתוכנית האמנותית תתמקד בהופעה שלהם. מה יש? היסטוריית הרוק בארץ רצופה בלהקות שהתבססו על עיתונאי מוזיקה. לפעמים התוצאות היו בהחלט לא רעות.

אבל אז הבנתי שאם יש הופעה כזאת, אני אמור להיכלל בה, ובעצם בכירותי דורשת לי תפקיד מרכזי, וגם יש לי חומרים מתאימים (מה אתם יודעים, עדיין שמורות במגירותיי סקיצות מתקופת הצבא). אלא שאז התברר לי שאף אחד לא פנה אלי בעניין. במקביל, השטח היה גדוש בבכירי זמרינו ונגנינו, אבל הם באו רק לתת כבוד וזוהר, וגם להתרשם, כי מי שהופיעו היו אך ורק מוזיקאים טריים ולא מוכרים – לכם.

אני מניח שזאת הצהרת כוונות של העורכים,  לקדם את החדש והטוב (גיא אוסר עלי, משום מה, להשתמש במילה אלטרנטיבי. נדמה לי שאני מבין אותו. אתם יודעים, עיתון חדש ועדיין לא ידוע, למה להסתבך, כבר בשלב זה, עם מחלקת המודעות וההפצה?).

כשאיתן ביטון שר, כל האנשים הציניים שנכחו במקום, התחילו לנוע באחידות- מפתיעה, אם מביאים בחשבון את האינדיבידואליות הבוטה המאפיינת אותם בימים רגילים. האם לאלכוהול ישנה השפעה גם בטרם שותים אותו? (גיא התעקש להשאיר אותנו צלולים בשלב ההופעות, מעשה אמיץ מצידו בהתחשב בפרגון שרצה לקבל). לא נותרה לי ברירה אלא להאמין שהסיבה לריקודים היתה המוזיקה עצמה. ביטון פשוט שימח אותנו במנגינות ילדותיות, שעד עכשיו אני מרגיש אותן רוקדות בי, עם טקסטים של מבוגרים.

מבוגרים מובסים. אולי הניגוד בין תבוסת המילים לעליצות המנגינה, הוא שכפה עלינו את שמחת הריקוד המשונה הזאת, ואולי ביטון פשוט ניחן ביכולת הכישוף שכל הפרפורמרים מייחלים אליה. רק שלא יחטפו אותו לפרסומות. אנא גיא, חשוף אותו, אך גם הגן עליו מפנינו.    

אחרי איתן הופיעה להקת "אודישן", שאני גאה להיות זה שגילה אותה. הם נתנו הופעה של כמעט שעה שלמה, שנשמעה כמו שירה בציבור. חשבתי שאני מדמיין, אבל התברר לי שהקהל ידע בעל פה את המילים. רק שזאת לא תהיה "להקה של מוזיקאים", התחלחלתי. לו הייתי עורך מוזיקלי בתוכנית אקטואלית רדיופונית, הייתי משבץ את שירם "מי לא יצא לטיול שנתי" באייטם על האבטלה, את השיר "עוזר פרלמנטרי" באייטם על שחיתות השלטון, את השיר "מגעים" באייטם על שיחות השלום. אתם מתחילים להבין את הכוונה שלי?

הביטול המוחלט של מרכז הכובד וההיררכיות בלהקה,  לא ברור מי הגיטריסט, מי המתופף, מי הסולן, וההעמדה המתחלפת שוב ושוב של אנשיה, מסרבלים את  ההופעה, אבל "אודישן" מיומנים כבר, והופכים את עניין התחלופה למופע בפני עצמו. מיותר לומר שבדיסק המתהווה שלהם, הדבר אינו מורגש כלל, ובאופן מפתיע שורה עליו אחידות סגנונית מרשימה. אח, אודישן. עתידם משתבח לפניהם. 

אחרי "אודישן" הופיעה להט. "כן", היא פתחה, "זה השם האמיתי שלי. לא",  היא המשיכה, "לא נולדתי איתו". כשהיבטתי בה הבנתי פתאום עד כמה המוזיקה ש 

 

 

"אה, את קוראת את הכתבה של עוזי? אז תמשיכי אחר כך. אין לנו זמן".

"סליחה? אתה לא הבוס שלי".

"אני השותף שלך. תמיד את מפגינה כזאת רגישות על הבוקר? גם את יכולה לקרוא אותי לסדר מתי שבא לך".

"אני לא רוצה לקרוא אותך לסדר. אני בסך הכל רוצה לקרוא את העיתון הזה. וזאת לא רגישות, זאת התרגשות. ולמה בעצם אין לנו זמן"?

"כי לא הבאנו בחשבון שבנוסף לכתיבה ולעריכה, נתחיל לקבל על הבוקר קורות חיים של כתבים פוטנציאליים. עם כמה מהם כבר הספקתי לדבר והם שלחו לי דוגמאות כתיבה שלהם. נצטרך להיפגש עם חלקם. היית מאמינה כמה כישרונות יש בארץ הזאת"?

"איזו תמונה יפה", צעקתי. תוך כדי שהקשבתי לו גם עברתי על הצילומים המסוגננים של מלכיאל. במרכז כל אחד מהם עמד איש מתחלף, לופת מיקרופון או גיטרה או שניהם. הילת חשמל מקיפה אותו, פניו מתעוותות בעונג מיוסר. "כשיצטברו מספיק עבודות שלו, נארגן לו תערוכה. נכון"?

"ויהיה לנו עוד תירוץ להופעה מיוחדת. נכון"?

פני גיא הוארו בלי שום תאורה מלאכותית ואני חשבתי: כמה זמן אנחנו מכירים בכלל? לפני שנה לא ידעתי מיהו, ועכשיו, את כל התנועות שלו אני יודעת בעל פה. החיצוניות והפנימיות. ובעצם, כבר שנים אני מכירה אותו, בהתחלה במובן הגרפי. אותיות הדפוס של שמו, גיא ירדן. כשנכנסתי לתוך האותיות, הגעתי לבּאֵר של מוזיקה. במשך שנים שאבתי ממנה, כל שבוע, והתפלאתי להיווכח איך בתוך מילים מופשטות נמצאת מנגינה ברורה, שאפשר לשמוע אותה. כשגיא כתב על מנגינות של אחרים, יכולתי לשמוע גם אותן, אבל ליתר ביטחון, קניתי את הדיסקים שהוא שיבח, ולפעמים גם הלכתי להופעות. בדרך כלל התברר לי שצדק במחמאותיו שאצרו במינימליסטיות רגשנות נלהבת.

 

לפעמים התווכחתי איתו. ניסחתי את ההתנגחות שלי במילים, אבל מעולם לא העזתי לשלוח אותה אל המוסף שלו. וגם מרדתי, כמובן. קניתי דיסקים שקולגות שלו שיבחו, והוא הזהיר מפניהם, ולבסוף חיפשתי דרכים להיפטר מהם.

 

עברו כבר חמש שנים, אבל אני יכולה בקלות לחזור לשם. ריח של בנות. מאות בנות. בכל מקום בנות. בחדר אוכל, בכיתות, באולם ההתעמלות, על הדשא, בחדרים הקטנטנים של הפנימייה. בנות חומות, בנות בלונדיניות, בנות שחורות, בנות אדומות, בנות לבנות. בנות ירוקות.

בנות בשמלות שבת, בנות בחולצות ארוכות, משובצות, בחצאיות ג'ינס, בטי-שירטים. בנות בטריינינג –  רק בשיעורי ההתעמלות ובחדרים, מטופפות יחפות ברגליים נוטפות מים במסדרון בין המקלחות לחדרים.

בשמים של בנות, דיאודורנטים של בנות, זיעה של בנות, פחד של בנות, וריח חזק של נעורים מהול בנשיות טרייה מבולבלת.

 

ובנים. בזקנים – מחמירים, שובבים, מאסיביים, אקטיביים וסמליים. וגם מגולחים – מורים, רבנים. וגם אבות, אחים של חברות, ילדים בגילנו שגדלו, כמו שאנחנו גדלנו, ועכשיו אנחנו נפגשים לפעמים בשבתות בבני עקיבא. ויש כאלה שמתחילים  להתחבר מחדש, אבל הפעם המשמעות רוטטת.

 

הרדיו בחדר שלי מכוון תמיד על מוזיקה ישראלית. רינה ודליה ומירי, השותפות שלי, לא מתנגדות. אפילו שרינה מעדיפה מוזיקה חסידית ודליה מעדיפה תוכניות פוליטיות ומירי מעדיפה שיהיה פה שקט, כדי שתוכל ללמוד. אני לא מגבירה יותר מדי את הרדיו, רק כשאנחנו שוטפות רצפה. ואז כולן שרות איתי: "לא נפרח כבר פעמיים והרוח, על המים, יפזר דממה צוננת על פנינו החיוורות". (*)

 

בחדר של מאיה יש מוזיקה אחרת,  לועזית. יש משהו מפחיד בשתיהן, במוזיקה ובמאיה. המוזיקה נשמעת לי פושטקית, אולי בגלל שאני לא מבינה את המילים. וגם מאיה מדברת בשפה שאינני דוברת. תמיד היא במשא ומתן עם המדריכות, ועם המורות, על אורך החצאית והשרוולים. למה הסנטימטרים הזעירים האלה, שעליהם היא כל כך מתעקשת, חשובים לה? אבל המוזיקה מסקרנת. לפעמים אני נכנסת אליה לחדר, כביכול לבקר את רעות, החברה שלי, ואז אני מחזיקה ביד קסטות שלה, ומתחילה לקרוא את המילים, אבל נתקפת סחרחורת. אני מוכרחה להתגבר על זה. מזמן כבר הבנתי שאולי בגלל השירים מאיה מצטיינת באנגלית. אני מצטיינת רק בספרות, אולי בגלל השירים בעברית.

 

אני מסתכלת בשעון. עוד שעה שבת ורינה לא חזרה מהעיר. מה יהיה איתה? מה יהיה עם העיתון שהיא צריכה להביא לי? החדר שלנו שטוף. כבר דיברתי עם אבא ועם אמא בטלפון. אבא בירך אותי, כמו לפני כל שבת, בקולו הדומיננטי, שה-ר' המתגלגלת ריככה: "ישימך אלוהים כשרה, רבקה, רחל ולאה. יברכך השם וישמרך. יאר השם פניו אליך ויחונך. ישא השם פניו אליך וישם לך שלום".

 

בום, צונח עיתון למרגלותיי. רינה כועסת. "בגללך איחרתי. בגלל העיתון שלך. בקושי מצאתי, אבל המשכתי. חשבתי לחזור בידיים ריקות, זאת לא אשמתי. רוב הקיוסקים כבר היו סגורים, ובמכולת היו עיתונים אחרים. שאלו אותי שם: 'מה זה משנה? הרי בכל העיתונים כתוב אותו דבר'. אבל לכי תסבירי להם. לכי תסבירי להם שרק בעיתון ששלומית מבקשת כותב האדון גיא איך קוראים לו? אז רציתי לחזור בלי העיתון, כי לא מצאתי אותו. אבל פחדתי כי זכרתי את הסצינות שעשית לי בפעם הקודמת. ועכשיו בטח לא נשארו לי מים חמים במקלחת"!

 

גיא ירדן. שוב הוא כותב על להקה שאני לא מכירה, אבל איזה מילים. האם גם הוא למד ספרות אצל אותם המורים? כי הוא משתמש בטכניקות שלמדנו בחמש יחידות: מצלול – בתוך, שחור, מחרחר, מחר, ניחר, ניכר. כך הוא כותב על הלהקה המוכרת, ופתאום, בזכותו, מתחילים להכיר אותה מחדש. ועל אותה הלהקה הוא גם כותב: בסוף, לאסוף, סף, נכסף. וגם הזרה, להפוך משהו לזר. אבל בינתיים, שבת נכנסת. הקדושה של הניקיון, החג של הבגדים, וגם התפילות, נמהלים באופל של המרתפים בתל אביב הרחוקה. ורק ככה אני מרגישה שלמה. איך אמר גיא? לאסוף, סף, נכסף.

 

בשבת הבאה אהיה בבית, ואז אוכל לפגוש את גיא – שלי.

 

הנה זה קורה. לא הספקנו לתכנן כלום בטלפון, אבל בערב שבת נפגשנו בדרך לבית הכנסת. נעמדנו. אנשים עברו לידינו, מצליפים בנו מבטים. השמש כמעט נעלמה. "אנחנו מאחרים לתפילה", אמרתי.

 

"נכון". אבל לא הסכמנו לוותר על הקדושה שלנו, זאת שמחוץ לבית הכנסת. הדת שלנו הייתה המגלשה המשותפת בין נשמותינו, ועבודת הקודש שלנו הייתה המילים.

 

אבל המנגינות קראו לנו מבית הכנסת, ואנחנו ידענו שגם השבת נבטל את השחיקה באמצעות הקולות השניים שנמציא למזמורים. "התעוררי התעוררי. כי בא אורך, קומי אורי. עורי, עורי, שיר דברי". אחר כך התפצלנו לסעודות השבת המשפחתיות. בלילה לא פתחתי את העיתון. ידעתי שגיא יבוא אלי, ורציתי לחלוק איתו את ההתגלות.

הוא בא. "אוי, שכחתי את העיתון אצלי".

"זה בסדר, יש לי".

"לא חיכית לי"?

"בטח שחיכיתי".

 

פותחים במדור הקבוע של גיא ירדן, או כמו הכינוי שלנו, גאיה.

"אני מקריא".

"לא. אני מקריאה".

"חצי-חצי", הוא פוסק. ומוחי בכוננות על. האם אבחר בחלק הכולל את הצגת היעד, כלומר הזמר/ת/להקה, או אקריא את החלק שבו כלול הסיכום המזהיר. אני מביטה בגיא המצ'וקמק. חולצת השבת הלבנה שלו מקומטת לגמרי. ואני מרגישה את ריח זיעתו, הלא נראית. "קניתי, קניתי אותם", הוא מתרגש כשאני מקריאה משפט שמתייחס ללהקת "צומת", המנטרה של ירדן שלנו. "כבר שמעת אותם"? הוא שואל.

"עוד לא".

גיא אדום לגמרי. "איך זה יכול להיות? זה לא יכול להיות. את מוכרחה. אוף, שבת".

"לא נורא. תשמיע לי במוצאי שבת".

"את לא מבינה. אני טס מכאן. יש לי טרמפ לישיבה".

"אז בעוד… מתי"?

"אני אקליט לך, וזה יגיע אלייך עם אחותי".

גיא המצ'וקמק. אבל מה אנחנו בעצם? כשמכנים אותו בנוכחותי "החבר שלך", אני כבר לא מתקנת. אבל מרגישה שלמרות העונג שבתחושה הזאת, אני מרמה. על הכל אנחנו מדברים, מלבד על עצמינו. אין לי אומץ, ויש לי תחושה שיקרו דברים רעים אם נדבר.

 

עכשיו אני עם גיא ירדן. גיא כהן, היית מאמין? קולגה שוות ערך. ויש לי עבודה.

אבל כרגע אני שואפת אל הנייטרליות. "גיא", אני שואלת אותו, "איך אתה מתנקה"?

"על מה את מדברת, יקירתי"? הוא יושב ליד המחשב, אבל לא כותב. רגע, הוא באינטרנט.

"אתה בפורום"?

"מה יש? הרי כאן התחיל הכל. אל תגידי לי שהפסקת לגלוש שם. עכשיו זאת החובה המקצועית שלנו. את יודעת, להתעדכן".

"ולייחצן את עצמינו".

"צודקת. וזאת לא מילה גסה".

"פשוט, כל המנגינות האלה, שאני נחשפת אליהן בזמן האחרון. אני פוחדת שכבר לא אתרגש. אבל בעיקר זה יותר מדי גירויים. איך אתה נח? אתה מספיק לנוח? זה כמו שטועמי יינות טועמים באמצע משהו בין לגימה ללגימה? איך אתה מסוגל"?

"אני לא מבין את השאלה".

"מה אתה לא מבין"?

"זה הכיף שלי. למי יש כוח לנוח? צריך כל כך הרבה להספיק. יש את הטובים, שאני לא יכול לישון בלילה מרוב ציפייה אליהם. וכשהם נוחתים על השולחן שלי, אני מתרגש. את יודעת מה זה עושה לי? לא נעים לי להגיד לך, אהובתי הדוסית, אבל אני מתכוון לתחושות פיזיות גבריות מאוד".

 

הוא הביט בי, אבל המתורגלות שלי לא הכזיבה, ומייד עטיתי את הקשיחות שמנעה מההסמקה להכלים את פניי. "ועד עכשיו דיברתי על הדברים הטובים. כשמגיעים הרעים אני כועס. והכעס מופיע באצבעות שלי, שמכות את הטקסט,  כדי להזהיר. אסור. אסור – את מבינה, לתת לדבר כזה להישאר. ונכון, כבר מאוחר מדי. אבל אולי אצליח למנוע את המחדל הבא. אז את אומרת לי שאת עייפה ומלאת גירויים"?

"אצלי זה אחרת. כשאני שומעת משהו שיש לו נגיעה אלי, איכשהו, ומרגישה את הצורך לברר את זה – הוא ממשיך להדהד לי, ואם תיכנס עוד מנגינה, אם יבוא מישהו אחר, הם יתערבבו לגמרי, ואני לא אוכל להבדיל בין הקולות שלהם, ולא אוכל להפריד. אתה מבין"?

"את צריכה יותר זמן".

"בדיוק. ואם זה היה תלוי בי, אז הרבה זמן. ממש הרבה ימים".

"ומה מונע ממך לקחת את הזמן הזה"?

"הדדליין".

"את לא צריכה לשמוע את הכל", גיא נראה מותש, "תתרכזי במה שאת יכולה. לכי להופעות. תראייני אנשים. במילא ביקורות פרופר, זה בעיקר התחום שלי".

"כן, אבל אני צריכה להיות מעודכנת. וחוץ מזה, אני לא רוצה שהפער בינינו יהיה כל כך גדול".

"גם ככה הוא גדול, בכל מקרה".

"כן, אבל". והשתתקתי.

"בואי נעשה הסכם כזה. אני אחראי להווה, ואת הממונה על העבר. את תהיי אשת הפרספקטיבה. גברת השירים המחלחלים. ברצינות. אני חושב שנוכל להתקדם הרבה יותר אם כל אחד יתעסק בתחומים שבהם הוא מוצלח יותר. את דתייה, שלומית. שזה אומר שיש לך תודעה של זמן. תודעה היסטורית, אפילו, הייתי אומר".

"אתה לא חושב שאתה מגזים"? שאלתי. אבל המחמאה ליטפה אותי לקבל את דעתו.

 

(*) "הרדופים", נתן יהונתן.