פרק 5: גיאצ'וק

 

תקציר הפרקים הקודמים: העיתון פרוטוקול צובר תאוצה. שלומית מראיינת מוזיקאי בשם עירא שמקשה עליה את עבודתה.

 

 

"אל תגידי לי מה שלומך. אני אגיד מה שלומך. בואי נראה אם אני עדיין מפענח אותך".

הקפה שלי פושר, ועוד מעט יתקרר לגמרי. הוא איחר. ישבתי לבד בבית הקפה וכל הזמן אמרתי למלצרית שעוד מישהו צריך להגיע. בטח, בטח, היא בטח חשבה. רק שנה לא ראיתי את גיא, ואף על פי שהוא עדיין כחוש ובעל אותו חוסר תסרוקת, הוא נראה אחרת לגמרי.

 

אין לו כיפה.

 

"מה אנחנו עושים בבית קפה בכלל"?

"את הצעת. רגע. תני לי להגיד לך מה שלומך".

"שלומי בסדר גמור".

"שכחת שאני מכיר אותך"?

"השאלה היא אם אני מכירה אותך".

הוא מחייך, אבל שותק. "אבל למה גרמניה"? אני שואלת אותו.

"לא גרמניה. ברלין".

"זה אותו דבר".

"מה זה משנה. חזרתי".

"כבר ראית את ההורים שלך"?

"בטח".

"וסיפרת להם"?

"מה סיפרתי להם, שלומית"?

"את מה שלא סיפרת לי"?

"אבל את יודעת. הרי מאז שנפגשנו את מראה לי שאת יודעת. איך את יודעת, בעצם"?

"לא יודעת. אני יודעת".

"אז תגידי את זה".

"לא. אתה תגיד את זה. תן לי לפחות את הכבוד הזה של להגיד לי. אני חושבת שזה מגיע לי".

"אבל אני רוצה לשמוע אותך אומרת את זה בקול שלך. זה סוג של פנטזיה שיש לי, שלומית".

"סוטה".

עכשיו שנינו צוחקים, אבל תוך כדי הצחוק אני לא מבינה מה בעצם מצחיק.

 

"מאיפה בעצם את יודעת"?

אנחנו בבית שלי. ברור שאנחנו בבית שלי. כמה אפשר לדבר באמת בבית קפה? בהתחלה ישבתי על הכורסא מולו, אבל מיד הוא שאל "למה את לא יושבת לידי"?

ככה שאנחנו קרובים על הספה.

 

"יודעת מה"?

"שאני גיי".

 

מה?!?

האמת היא שרק עכשיו אני יודעת. קודם ניחשתי. פתאום התחברו לי דברים. ואולי מאז שאני מכירה את גיא, השני, כלומר הראשון, כלומר העיתונאי שאני צמודה אליו, אז אני רואה את כל הגברים באור הפוטנציאל הזה.

 

נשמתי עמוק.

 

"אז לא ידעת".

"לא הייתי בטוחה".

"ממתי"?

 

גיא בן ה-17 נראה דתי אמיתי. אבל אני יודעת שזה שקר. שהוא חילוני בנשמתו. אם הוא היה אוהב אותי באמת, הוא היה מעמיד אותי בניסיון.

מה זה חילוני בנשמתו? גם דתי בנשמתו, שמתפלל בהקפדה ובאמונה שלוש תפילות ביום יכול להיות חילוני. זאת האש הזרה – זרה זה רע? – שנושבת ממנו, ואני מנסה להיכנס אליו דרכה, ולא מצליחה. נחסמת. הוא יודע שאני מנסה להיכנס. לא מונע ממני במילים, אבל יודע שאני לא מצליחה. ולא עוזר לי. שום שער לא פותח.

 

"אני פוחד מהצבא", הוא אומר לי.

"אז לך להסדר", אני עונה, "בעצם אל תלך לצבא. תלמד בישיבה גבוהה. תדחה את הגיוס שלך".

"את לא מקשיבה לי".

"למה אתה אומר ככה? ניסיתי למצוא לך פתרון. מה לא בסדר בזה"? אני פוחדת שהוא יחשוב שאין בי רגישות. שהוא יעזוב אותי כי אפילו עצות אני לא מסוגלת לתת.

"את לא שואלת".

"מה אני לא שואלת"?

"לא חשוב".

"מה אני צריכה לשאול"?

"זהו. שכלום. מה זה שווה אם אני צריך להגיד לך"?

"אז יש משהו שאני צריכה לדעת. זה לא נכון שאין כלום. אני אמורה למצוא את זה, נכון"?

הוא כועס. "תפסיקי לשאול כל כך הרבה. בואי נעבור נושא. בעצם בואי נשתוק".

 

נראה לו שאני אשתוק עכשיו? אני שותקת רק כדי לחשוב. על מה דילגתי? מה החמצתי? "למה אתה פוחד מהצבא הזה"?

 

הצלחתי. אני יודעת לפי העצירה שלו. הוא תופס לי את היד. פעם ראשונה שהוא נוגע בי אחרי שנתיים שלמות של חברות. אני בשוק. הוא מסתכל עלי, והיד שלו עוזבת את היד שלי. "מצטער".

"לא, מה פתאום", אני מתגמגמת.

עכשיו הוא מתגמגם. "באמת שלא התכוונתי".

 

עכשיו אני רועדת. אבל לא אומרת מילה. זהו, שהוא לא התכוון. תאונה. תקלה. ואולי היא מראה על מה שמתרחש בפנים? אולי היא סוג של תקווה?

 

זאת היתה הפעם הראשונה. הפתח הראשון שהיה צמוד אלי. אבל אני לא ידעתי להבחין. נסיבות מקלות? הייתי בת 17. נסערתי מהסיבות הלא נכונות. שש שנים אחר כך אני אומרת לנערה המבוהלת: אחורה. אחורה. לא במשפט הזה, לכי למשפט הקודם שלו. שם המפתח שאת מחפשת, חתיכת מבולבלת מסכנה. ואיך אפילו לא היה אכפת לך שלא קיבלת מעולם תשובה לשאלה הנכונה, למה הוא כל כך פוחד מהצבא הזה? עכשיו את כבר יודעת, אבל עכשיו זו לא חוכמה. וכמה לילות שרפת כשחפרת במשפט הלא נכון.

 

וככה טלטלתי את גיא במשך השנים, בידיים לא אוספות, והוא התפזר במהלכן, שמוט חלקית. ועכשיו אני לידו, יודעת שלעולם לא אהיה שלו, ואף שאני כבר לא מאוהבת בו, צר לי עלי.

 

"כשהיינו ביחד, ידעת"?

"לא חושב. לא ממש".

"אהבת אותי"?

"בטח. עד עכשיו אני אוהב".

"אז לא אהבת".

"את מתכוונת למשיכה? מה ידעתי אז על משיכה? אני מתפלא עלייך, היינו כל כך בורים עם כל החינוך הדתי הזה. את ידעת אז מה זאת משיכה"?

 

בקלי קלות. מחזיקים את הראש זקוף. ודווקא מסתכלים ישר לתוך העיניים. כמו בהתרסה. טכניקה נגד דמעות שפיתחתי, ויש לי הכבוד להפעיל אותה בפעם הראשונה מול גיא.

 

"שלומית, תעני לי. נמשכת אלי"?

"לך לעזאזל".

"אני מצטער".

"נו, תפסיק. אתה לא אשם".

"אני באמת לא אשם".

"יש לך איפה לישון"?

הוא שתק.

"אני מקווה שהספה הזאת תהיה נוחה לך, למרות שיש חשש שכל הדיבורים שלנו נספגו בה".

"אם הייתה לך מיטה זוגית".

"אז מה"?

"אז היינו יכולים לישון ביחד. את יודעת, יכולנו לדבר עד שנירדם".

"לישון ביחד"?

"אל תגידי לי שאף פעם לא ישנת עם גבר. את בת עשרים ושלוש! אני מבטיח לך שאף מורה מהאולפנא כבר לא יעשה לך כלום".

"אני לא פוחדת מהם".

"אז את פוחדת ממני? אני בטוח לא אעשה לך כלום".

לא רציתי להגיד לו שהמיטה שלי נפתחת ויודעת להכפיל את עצמה.

 

 

בינתיים הוא נשאר אצלי עד שימצא דירה לשכור. אבל אנחנו בקושי מדברים. בלילות גיא יוצא לברים ולכל מיני מועדונים – לא של הופעות. בימים ישן. הוא מגלה עניין בעבודה שלי. רוצה לשמוע הכל על גיא ירדן. מצפה שאזמין אותו לעבודה, שאכיר ביניהם, אבל אני לא מזמינה, והוא רק מקווה, לא מבקש.

 

אני פוחדת שברגע שגיא יראה את גיא ירדן, הוא ידע שמדובר בהומו. אין לי מושג למה זה מפחיד אותי.

 

אולי אני דווקא צריכה להכיר ביניהם. כן, אני חברה של שניהם, ואני יודעת שהם צריכים להיות חברים. אבל מה זה חברים? בני זוג?

בשום פנים ואופן לא.

 

"חבר שלי מהתיכון נמצא אצלי", אני אומרת לגיא.

"מה זה נמצא אצלך? ברגע זה"?

"כן, עד שהוא ימצא דירה".

"והוא ממש גר איתך בינתיים"?

"אני חושבת שזה נקרא ככה. כן".

"וזה מותר"?

"לא".

"ואתם עוד חברים"?

"לא".

"למה"?

 

כל גופי משתתף בתנועת הביטול. הראש שלי רוכן בתנופה אל עבר ברכיי, ידיי מתקרבות לשם, מנופפות לצדדים. רגליי מרקדות את מחול ההסחה.

"את עוד אוהבת אותו"?

וגם הכתפיים מתקרבות לשם.

"איך קוראים לחלאה הזה ששובר לך את הלב? אני רוצה לדעת".

"עזוב".

"נו, רק שם פרטי".

"יש לו שם בנאלי. סתם שם. שם רגיל לגמרי. זה יכול להיות כל אחד, כל שם".

"איך קוראים לו"?

"גיא".

"אל תתחילי עכשיו עם גיא. זה לא יעזור לך. נראה לך שאני מתכוון לוותר"?

"גיא. זה השם שלו. ככה קוראים לו".

"גיא"?

"כן, גיא. גיא".

"שם יפה".

"כן".

"גיא הדוס".

"הוא לא דוס".

"היה לך חבר חילוני"?

"לא. הוא היה דתי".

"את רואה? לא מוכרחים להישאר דתיים. את סתם מתעקשת. למה הוא לא הצליח לשכנע אותך"?

"הוא חזר בשאלה כשכבר לא היינו בקשר. הוא בכלל לא היה בארץ".

"איפה הוא היה"?

"עדיף לי לא להיזכר בזה".

"באיזו ארץ"?

"בחו"ל".

"איפה"?

"גרמניה".

"ברלין"?

"איך אתה יודע"?

"והוא נחת ישר אצלך"?

"לא, קודם הוא היה אצל ההורים שלו. אתה יודע, גם הוא העריץ אותך בתקופה של התיכון".

"באמת"?

"כן, הערצנו אותך ביחד. אתה נתת תוכן לחברות שלנו".

 

החיוך של גיא כמעט התפשט עד אלי. "אני שמח וגאה. טוב, בטח לא היו לכם תכנים אחרים".

"בטח שהיו".

"אני מתכוון ל"…

"שתוק, אני יודעת".

"מה זה הדיבורים האלה? גם באולפנא שלך היית אומרת לאנשים תשתקו"?

 

יופי. גם הוא חושב שהתקלקלתי. אבל לא אמור להיות לו מושג איך הייתי קודם.

חילול השם. אני הדתייה היחידה שגיא מכיר. עלי לעדן את הדיבור שלי. פעם זה היה מתרחש מעצמו, טבעי לי. אני מטהרת את נשימתי לפני שאתייצב מול הזלזול, אולי האכזבה שעיניו בוודאי מארגנות מולי. אבל גיא רק עייף. ממה? מלילה שאני מפחדת לתאר לעצמי, אבל נמשכת בכל זאת, ולא רואה דבר כי החושך מסתיר, ורק הלומה פתאום מגבריות שמכפילה את עצמה ובמקום להתגבר, מתעדנת.